פרשת שבוע
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כ"ז/כ').
רש"י מסביר את הביטוי "להעלות נר תמיד": "מדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה". מבהיר הרש"ר הירש שתפקיד ה"כהן ההדיוט" מדגיש מצב של תלות תמידית. מכאן אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח.
הרש"ר הירש מלמדנו עיקרון בסיסי וחשוב ביותר בהוראה, יעד חינוכי שתקף מאז התורה ועד ימינו. האדם הכהן צריך להדליק את "נר התמיד" - שלב ראשון בהדלקה חייב להיעשות ע"י אדם, ע"י מישהו מבחוץ, אך צריך לדאוג שבהמשך תהיה השלהבת עולה מאליה. גם בחינוך עלינו לבחור בדרכים דידקטיות שונות, להשתמש בכלים מתאימים בכל דור, כדי להטמיע את הדברים בפנימיותו של הילד ולהפכם להרגל. היינו: התלמיד לא יהיה תלוי בלימודו "רק" במורה או בהורה. היעד החשוב ביותר בחינוך - הקניית כלים חינוכיים ערכיים, חברתיים ולימודיים שבהם יוכל הנער להשתמש גם ללא המורה גם ללא "מדליק המשואה". כאשר התלות אינה קיימת הופך הילד לעצמאי מבחינה חשיבתית ומנטאלית ובעיקר נושא על גבו את האחריות לכל מעשיו. הפיכתו של הילד לעצמאי מהווה את אחד היעדים החשובים בחינוך.
ה"יצירתיות" הקיימת בעיקר בצעירים יכולה להיות מיטבית רק אם מוחו של הצעיר אינה תלותית. כאשר מוחו נתון כולו לעוצמות חשיבתו שלו, היא תפרח לתפארת ביופי, בחן, בצבעים, ברעשים ובריח נעים, והוא יגיע לכל הסובב אותו. הזרע בפירות נוצר במצב גנטי קבוע ובא לידי מימוש רק אם הרקע והתנאים מאפשרים זאת והוא אף יגדל מעלה מעלה אם התנאים החיצונים יהיו איתנים ונפלאים. ברגע שהזרע נפרד מהפרי - הרי הפוטנציאל הגנטי קיים בו, אך הוא יהיה מסוגל להיות מושפע מהסביבה מההשקאה ומהדישון שנוספים לו, והוא יגדל ויפרח היטב באופן עצמאי. כך כל ילד וכל נער, עצמאותו תלויה בנו המורים וההורים, אנו צריכים לחשוב כל הזמן על הקניית כלים חדשים בתהליכים איטיים שיעוגנו היטב, בתוכו של כל נער ברגע מסוים. צריך להיות ברור לנו כי הילד חייב להרים את העוגן ולשייט בעצמו בים הרגוע או הגועש. עלינו לדאוג ללמדו שהתנועה לא תהיה סתמית, אלא מכוונת מבחינה חיובית, לכיבוש יעדים של חכמה ודעת, לימודים ומנהגים. השכלתו של ילד מקטנותו תלויה בהוריו ומוריו, מיומנויות אינטלקטואליות ורגשיות אף הן נרכשות כולן מהסביבה בה מבלה הילד, כאשר הסביבה העיקרית ברוב שעות היום הם גן הילדים, ביה"ס והבית. במקרה הטוב, ילד גדל עם פוטנציאל פנימי גבוה. עלינו המבוגרים מוטלת האחריות ללמדו תורה ודעת, הרגלים ומידות כדי שכל אלה יופנמו בתוכו ויהפכו לחלק מתכונותיו. צריך כל הזמן להדליק בו את האש - "להעלות נר תמיד" להנחות אותו נכון ולמצוא את הנתיבים הנכונים "שתהא השלהבת עולה מאליה" והילד יוכל לנווט עצמו ללא סיוע מגבוה. כך נזכה למיצוי היכולת הקיימת בכל ילד ונפתח בו תכונת "לומד עצמאי" שאינו תלותי ומאמין ביכולתו להצליח.
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם, אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת. מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת, וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה. בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה. יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת. בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ, וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן. אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת. חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא, וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה".(משלי י"ד/כד'-ל')
לפנינו תקבולת ניגודית המדגישה את העושר האמיתי של החכמים, את חיוניותו של עד אמת כמציל נפשות, את התבונה שבמתינות, את העובדה שעם רב משדר ביטחון וכבוד למדינה ולעומד בראשה ואת חשיבות הלב השקט לבריאות הגוף. בנוסף, לפנינו תקבולות משלימות בדבר הביטחון שביראת ה'.
"עטרת חכמים עשרם, איוולת כסילים איוולת" - כתר החוכמה הרוחני, המתבטא בידיעות הרבות ובמידות הטובות של החכמים, זה עושרם האמיתי של החכמים. החכמה היא עושר שלא יסולא בפז בעולמנו הגשמי והחומרי. לעומת זאת, המציאות השטחית נטולת החוכמה והתבונה המינימליים בדמות "איוולת" - שטות, היא האיוולת של אנשים אלה, ככתר כל הזמן: הפסד בלתי הפיך של חלון הזדמנויות לחיים טובים ויעילים. החכמה עדיפה על האיוולת, השטות, השטחיות נטולת התבונה, והיא העושר האמיתי עלי אדמות לחיים נוחים ובטוחים.
"מציל נפשות עד אמת, ויפיח כזבים מרמה" - החכם בצדקתו וביושרו מעיד עדות אמת ומציל בעדותו נפשות ממוות. אולם לעומתו, האדם שאינו חכם מספר כזבים שאינם אמת הוא איש מרמה שבעדותו מסוגל לפגוע בנפשות.
"ביראת ה' מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה" - האדם החכם והמבין אשר מיישם בהתנהגותו את יראת ה', יש לו ביטוח חזק ואיתן. ההשלכה החיובית לצאצאיו: לבניו של ירא ה' יהיה מקום לחסות בו בעת צרה ומצוקה.
"יראת ה' מקור חיים, לסור ממוקשי מוות" - יראת ה' כדרך חיים היא כמו מקור מים חיים, שהשותה ממנו יחיה. יראת ה' מלמדת אותנו להתרחק ממוקשים מזדמנים בנפתולי החיים בדמות מלכודות הטמונות בדרכי החיים שסכנתן מוות.
"ברוב עם הדרת מלך, ובאפס לאום מחיתת רזון" - כבוד המלך, חוסנו וביטחונו הוא העם הרב והעצום ההולך אחריו כגדודיו במלחמה והדבר משקף ששלטונו הוא יציב ומיטיב עם העם. ולהיפך, כאשר התומכים בו הם מיעוט מצומצם, זה משדר לאויב חולשה וחוסר ביטחון, ויביא למפלת השליט.
"ארך אפיים רב תבונה, וקצר רוח מרים איוולת" - האדם היודע להאריך אפיו, להבליג בכעסו ולהתאזר בסבלנות הוא רב תבונה - בעל תבונה רבה ואיכותית, הוא לא פזיז ונמהר, אלא חושב בסבלנות כיצד להגיב. והיפוכו, הרגזן הוא נמהר ופזיז אשר מרומם את האיוולת - חוסר החוכמה, בכך שהוא "נדלק" מהר - מתרגז בקלות.
"חיי בשרים לב מרפא, ורקב עצמות קנאה" - בריאות האדם בגופו, באיבריו, בכל חלקי הגוף, הוא לב מרפא - כשהאדם רגוע הלב שקט ולא רוגז כמו לבבו של קצר הרוח, חסר הסבלנות. לעומת זאת, אם מקננת בלבו קנאה, היא שורפת את לבו מרוב צער כמו רקב עצמות - ממאירוּת העצם, שהיא מחלה חשוכת מרפא (ראו לעיל, י"ב/ד').
מסקנה:
החכמה כדרך תבונה היא ברכת שמים שיש לעשות הכל למען השיגה. אמת היא דרך חיים שלעתים היא גם מצילה חיים. יראת ה' כדרך חיים היא ערובה לברכה ולהצלחה. התבונה העילאית בחיים היא להיות מתון, שקול וסבלן, תכונה קיומית ומתבקשת. מתינות ורוגע טובים ללב, לאדם ולעולם.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
