פרשת השבוע
"כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך, בארצך, אשר ה' אלוקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון" (דברים ט"ו/ז').
אריכות הפסוק מעוררת תמיהה. הביטוי "באחד שעריך" נראה לכאורה מיותר. כמו כן, נשאלת השאלה: מדוע מציין הכתוב: "בארצך, אשר ה' אלוקיך נותן לך"? האם מצוות הצדקה היא מצווה התלויה בארץ?
דרך הסיפור הבא יובהר העניין:
עני אחד חיזר על הפתחים, כשהבגדים שעל גופו מרוטים ומלוכלכים ורגליו יחפות. באחד הימים הגיע לביתו המפואר של עשיר גדול. הרצפה בחדרי הבית היתה מרוצפת בשיש לבן בוהק והעני שנכנס לתוך הבית השאיר אחריו את סימני רגליו המלוכלכות. כשראה זאת העשיר כעס מאוד והורה למשרתיו לגרשו החוצה. התחנן העני על נפשו וביקש לומר לו מספר מלים, וכך אמר: בתפילת שחרית, בפסוקי דזמרה, אנחנו משבחים את ה' ואומרים בכל יום ויום - "ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות". עלינו לסגל לעצמנו את מידותיו של הקב"ה ולקיים בעצמנו את "מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון". אני רואה שאכן אתה מקפיד לקיים את מידותיו של הקב"ה ואתה "מרחם על הארץ" - על יופיין של מרצפותיך. אנא ממך, המשך ברוח טובה וקיים גם את החלק השני - "מרחם על הבריות". עני שכמותי רעב ללחם ואין לי מה ללבוש, רחם עלי ותן לי מעט כסף לצדקה. העשיר חש בושה כששמע את דבריו הקשים של העני והעניק לו כסף רב.
הסיפור מבהיר לנו את אריכות הדברים בפסוק הנ"ל ואת משמעות נתינת צדקה בכל מקום.
התורה מלמדת אותנו, שכל אחד מאיתנו הוא בבחינת "עשיר" לעומת אדם "עני" ממנו. העשיר, שה' זיכה אותו בדירה נאה, בשדות ובכרמים והוא חס על רכושו ע"י הפעלת עובדים המנקים ושומרים על רכושו, בנוסף לעמל שהוא משקיע בעצמו כדי לשפר ולהדר את דירתו וקרקעותיו. כך עליו גם לחוס על העני, שגם הוא בריה שנבראה בצלם אך לרוע מזלו הוא בלוי סחבות ורעב ללחם.
כך אומר הפסוק: "כי יהיה בך אביון מאחד מאחיך" - האביון הוא אחד מאחיך - הוא כמוך, אך הוא מחזר על הפתחים, וכך הוא נקלע "באחד שעריך", לבקש ממך צדקה. בשעה גורלית זו, לאותו עני, עליך להביט על כל הטוב שה' העניק לך - "בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך" - ולשאול את עצמך - כמה אני חס על "הארץ", על הרכוש? כמה כוחות אני מקדיש כדי לשמור עליהם? עליך להסיק מכך שיש לפתוח את הלב אל העני: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון". אם באותה מידה שאתה מרחם על הארץ כך גם תרחם על הבריות, הקב"ה יגמול לך מידה כנגד מידה בבחינת "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".
דוד דרומר
משלי שלמה
"לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד, בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע. לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ. בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז, וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה. מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה. שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב, לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט. שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב, וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא. פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ, וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ. דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים, וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן. גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ, אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית". (משלי י"ח/א'-ט')
לפנינו תקבולות משלימות אודות אופיו השלילי של הכסיל, לעומת אופיו החיובי של החכם.
"לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע" - אדם המתבדל מאנשים ומן הציבור, מבקש את מילוי תאוותיו בלבד. האו מעוניין אך ורק בטובתו האישית. הוא לא מקיים את צו התורה בדבר אהבת ישראל: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט/יח'). בדרך שלילית זו הוא בעצם מפר את תקנת הלל הזקן, נשיא הסנהדרין, "אל תפרוש מן הציבור" (מסכת אבות ד'). איש זה מתערב ומתפרץ בדיבורו בכל מקום בו נמצאים אנשי תבונה.
"לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו" - המתבודד הוא למעשה הכסיל חסר התבונה, שמנהל את חייו בנפרד מבלי לחשוב על האחרים. הוא אינו מעוניין ללמוד מהחכמים ממנו ומבטא את מחשבות לבו כאילו היו דברי חכמה. חוסר התבונה של הכסיל, המתבדל, עלולה לדרדר אותו למעשי רשעות, מתוך טיפשות.
"בבוא רשע בא גם בוז, ועם קלון חרפה" - דרכו של רשע, חסר מוסר ומצפון, לבוז לאחרים ולזלזל בהם. כידוע, כאשר ההתנהגות מבישה היא מביאה עמה גם חרפה - סופו של אדם כזה להתבייש מול הציבור.
"מים עמקים דברי פי איש, נחל נובע מקור חכמה" - לעומת הרשע, בעל האופי השלילי וחסר התבונה, יש לחכם אופי חיובי הבא לידי ביטוי בדבריו ובמעשיו. החכמה היא עצומה וייחודית כמו מים עמוקים, שהם קרים, צלולים ומרווים המענגים את האדם הצמא. כך דברי החכמה - קשה להגיע אליהם אך הם מענגים את העוסק בהם, ובמיוחד כאשר הם נשמעים מפי איש המביא עמו כבוד. דברי החכם שופעים חכמה כמו נחל הנובע ממקור שופע. דהיינו: החכם מוסיף ביאור מעשי על מה שלמד מדברי רבותיו.
"שאת פני רשע לא טוב, להטות צדיק במשפט" - אסור לשופט לכבד את הרשע ולזכותו בדין וכן אסור להטות את משפט הצדיק ולהביא עליו רעה. אלא, יש לעשות משפט צדק שבו הזכאי יצא זכאי והחייב יצא חייב.
"שפתי כסיל יבואו בריב, ופיו למהלומות יקרא" - דברי הטיפשות של חסר התבונה מביאים עמם ריב . הדברים היוצאים מפיו גורמים לאנשים שסביבו לריב עמו ולהכות אותו על מוצא פיו, כך שבדבריו הוא קורא ומזמין תיגרות.
"פי כסיל מחתה לו, ושפתיו מוקש נפשו" - דברי הכסיל, שהם דברים ריקים וחסרי הגיון, מהווים עבורו מוקש ומכשול ומעמידים אותו בסכנת חיים.
"דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן" - דבריו של מחרחר ריב המרבה לרכל, הם דברים המרגיזים את הזולת תוך כדי שהם חודרים עמוק פנימה אל הלב והכליות של השומע והם פוגעים ברגשותיו כמהלומות.
"גם מתרפה במלאכתו, אח הוא לבעל משחית" - גם עובד המתעצל במלאכתו הוא שותף לקלקול והשחתה, כי העצלות מביאה לידי הפסד. מכאן, שחוסר עשייה בשעת העבודה היא רשלנות פושעת.
מסקנה:
בכל עניין יש לנקוט בחכמה ובתבונה. יש לחשוב היטב, בכובד ראש ובשיקול דעת, על כל עשייה ועל כל דיבור - כדי ליצור השתלשלות חיובית במישור האישי והחברתי.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
