פרשת השבוע
"ויקחוהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים" (בראשית ל"ז/כד').
אומר המדרש: "אמר רבי אחא 'והבור ריק' - נתרוקן בורו של יעקב. 'אין בו מים' - אין בו דברי תורה שנמשלו למים, כנאמר (ישעיה נ"ה/א'): 'הוי כל צמא לכו למים'" (בראשית רבה פר' וישב/פ"ד). מכאן, שאין מים אלא תורה. מרוב הצרה שהיה שרוי בה נשתכח תלמודו.
החינוך שהטווה יעקב לבניו, לא בא לידי ביטוי כאשר השליכו האחים את יוסף אל הבור. הם הגיעו לרמה מוסרית ירודה שהעידה על התרוקנותם מערכי התורה, המשולה למים.
רבים מהפרשנים תמהים על כך שהמדרש מקטין מערכם של אחי יוסף. לכאורה היתה להם טענה צודקת כנגד יוסף - הוא היווה עבורם סכנה פיזית והם חששו שבעקבות חלומותיו המוזרים, יתנכל להם ויהרגם. לכן, אימצו את: "הבא להרגך השכם להרגו" וחשו שהם פועלים כראוי ועליהם להרוג אותו.
ויש להסביר - שאין בכוונת המדרש לומר שלא היה להם ידע תורני אלא, שהיישום של הלימוד שלהם היה קלוקל. הערכים שלהם היו חסרים את הקו האופייני ל"מים" - ל"תורה". המים מחיים את האדם הצמא וכך גם התורה היא תורת חיים, המחיה את הלומד תורה ועוסק בה. מי שלומד תורה ומיישם את אשר למד בחיי היומיום שלו, זוכה לחיים טובים ומבין את החשיבות שבערך החיים. אחיו של יוסף לא נהגו לאור התורה המחנכת ל"קדושת החיים", לרחמים ולערכי ויתור.
הגמרא מציינת (במסכת תענית ז'/א'): "למה נמשלו דברי תורה למים? לומר לך, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה ...". תכונת המים היא לא להישאר במקום הגבוה אלא לרדת ממקום גבוה למקום נמוך - זו תכונה הרומזת על מידת הענווה. אף התורה גורמת ללומדיה לסגל לעצמם תכונות חיוביות ובפרט את תכונת הענווה. לעומת זאת, ישנם אנשים המייחסים לעצמם ידיעות והשגות בתורה ומתגאים בכך. במידה ולא יסגלו לעצמם את תכונת המים של ענווה והתבטלות, תורתם לא תתקיים בידם והם עלולים, כמו אחי יוסף, להצדיק מעשים שליליים שהם מבצעים.
אחי יוסף, למרות מעלתם וגדולתם בלימוד התורה, לא היתה בהם תכונת המים - של ביטול וענווה - ועקב כך הגיעו למדרגה שפלה של רצון להרוג את יוסף. ראובן היה היחידי, שמנע מהאחים להרוג אותו. אך הדבר לא נבע מתוך שכלו, כי ברמת ההבנה השכלית הוא לא היה שונה מאחיו. בראובן התחולל משהו פנימי, כנאמר: "וישמע ראובן" - קול פנימי השמיע לו אזהרה, שרצון האחים להרוג את יוסף, היא פרוש לא נכון שנתנו לדרך האמת ולכן הוא משכנע את אחיו להשליך את יוסף לבור.
"והבור ריק אין בו מים" - "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו" - (שבת כ"ב/א'). כאשר אין מים בבור, כאשר אין בו את תכונת המים - תכונת הענווה, יש בו עקרבים ונחשים. הדרך הטובה לסלק את "הנחשים והעקרבים" ולסגל תכונות חיוביות היא למלא את "הבור" במים חיים - בתורת חיים.
דוד דרומר
משלי שלמה
"פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ. כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'. עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח. רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב, נִר רְשָׁעִים חַטָּאת. מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר. פֹּעַל אֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר, הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת. שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם, כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט. הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר, וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלו"ֹ. (משלי כ"א/א'-ח')
"פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ" - כמו "פלגי מים" - תעלות ניקוז, שהאדם פולג וחופר באדמתו כדי להוליך בהן מים להשקיית שדהו כפי רצונו, כך מחשבות המלך ורצונותיו ביד ה' - בשליטת ה' ובהכוונתו, כפי רצונו. כמו שהאדם מטה ומכוון כרצונו את תעלות המים כך ה' מטה ומכוון את מחשבות המלך ורצונותיו.
"כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" - האדם רואה את דרכו בחיים כדרך ישרה של התנהגות נאותה וראויה. אבל ה' הוא היודע את האמת כי הוא בוחן ובודק בלב האדם לרגישותו ולמצפונו.
"עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" - העשייה הרצויה בעיני ה' היא עשיית צדקה ומשפט ולאו דווקא זבח קורבנות. לה' רצוי יותר שהאדם בעולם העשייה יעשה צדקה, גמילות חסדים ומשפט צדק - שיתנהג ביושר ובכנות, מאשר לזבוח קורבנות. העיקר הוא להיות קודם כל בן אדם מחונך, לפי אמות מידה ערכיות ומוסריות, ורק לאחר מכן אפשר להקריב קורבנות לה'. שהרי ה' לא זקוק לקורבנות שהאדם מקריב. מי שצריך את הקורבנות זה האדם עצמו, שמרגיש שעליו לתת משהו לכפרה או הוקרה לה'. אין כאן שלילה מוחלטת של הקורבנות אלא מותנית. יסוד רעיוני זה נאמר לראשונה על ידי שמואל הנביא: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א, ט"ו/כב'). שמואל שואל שאלה רטורית: וכי ה' צריך עולות וזבחים? בוודאי שלא. הוא לא חפץ בגשמיות, הוא חפץ שהאדם ישמע ויקשיב, יפנים, יתנהג כראוי באופן מוסרי-ערכי. עדיף שהאדם ישמע ויציית להוראות מאשר שיקריב זבח טוב וכן, עדיף שהאדם יקשיב מאשר שיקריב חלב אילים משובח. הקורבנות הם אמצעי אך לא מטרה. מה שחשוב זה להתנהג כראוי. עשיית צדקה ומשפט היא הדרך הנבחרת והרצויה לה'. כאשר מיישמים זאת אפשר גם להקריב קורבנות.
"רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב, נִר רְשָׁעִים חַטָּאת" - הגאווה והתאווה, כאשר העיניים רואות והלב חומד, הן מידות רעות בשדה הרשע החרוש המצמיח חטאים.
"מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" - לאדם החרוץ והנמרץ תכונות חשובות: מתינות-סבלנות, ושקידה עם זריזות. הוא עושה מלאכתו במחשבה תחילה, תכונותיו הן יתרונו לתועלתו. לעומתו, האדם הפזיז, שממהר ורץ בלי לחשוב היטב לעומקם של דברים, הוא דוחק את השעה: מלאכתו לא נעשית כראוי וזה חסרונו.
"פֹּעַל אֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר, הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת" - השכר של אוצרות שמשיגים אותם בדרכי שקר ומרמה הוא "הבל נידף" - ללא קיום, כמו הבל פיו של אדם שאין לו קיום ונעלם מיד. אלה שמעוניינים להשיג דברים במרמה הם "מבקשי מוות" - מביאים על עצמם כישלון שהוא כמו מוות.
"שֹׁד רְשָׁעִים יְגוֹרֵם, כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" - מעשה השוד הבלתי מוסרי של הרשעים יגרום להם לפחד ואבדון. זאת משום שסירבו להשיג את רכושם ביושר ובמשפט.
"הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר, וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלו" - דרכו של איש זר ומוזר עלולה להיות הפכפכה בלתי צפויה העלולה להתהפך ולהשתנות. זאת, לעומת דרכו העקבית של האדם הזך והישר שהוא טהור מידות בפועלו, בהתנהגותו.
מסקנה:
עשיית צדקה ומשפט היא דרך הישר בחיים, דרך התנהגות ראויה והולמת בעיני ה': התנהגות ערכית-מוסרית של האדם כתנאי מקדמי לעבודת ה'. יש להתרחק מהגאווה והתאווה ולדבוק באמת ובצדק, ביושר ובכנות. התנהגות בענווה ובצניעות בשילוב מתינות וסבלנות, שקידה וזריזות, מביאה ברכה למיישמיה.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
