פרשת השבוע
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען..." (במדבר י"ג/ב').
"וראיתם אותו וזכרתם...ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו/לט).
פרשתנו פותחת ב"סיפור המרגלים", שנשלחו לתור את הארץ ולבדוק את טיבה, ומסתיימת ב"פרשת ציצית", בה אנו מוזהרים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בשתי הפרשיות מופיע הפועל "תור" - פעם בהוראת חיוב ופעם באיסור, ויש לתת את הדעת על כך.
הציצית עשויה משני סוגי חוטים, לבן ותכלת. לצבעים משמעויות מעניינות. ספר החינוך מדגיש כי הלבן משול לגוף, התכלת הוא הרוח. הנצי"ב מוולוז'ין מבהיר לנו משמעותם של הצבעים. בעם ישראל שני סוגי אנשים, איש הרוח ואיש המעשה. תורתנו המדגישה חשיבות חיי החברה ואחדות בין אנשים, שוללת את הקיטוב בין שני הטיפוסים. איש הרוח לא יצא ידי חובתו אם לא יקיים גם מצוות מעשיות, וכנגד - חשוב וראוי כי איש המעשה יקצה זמן לפיתוח כישרונותיו הרוחניים. לכן, איש המעשה - ה"לבן" - חייב לפתול עצמו בפתיל תכלת, ברוח, ואיש הרוח - ה"תכלת" - חייב להתפתל סביב החוטים הלבנים, להנמיך קומתו הרוחנית ולהקדיש זמן גם למעשה. השיתוף בין שבט זבולון לשבט יששכר, מסמל בעם ישראל את חיי האחדות. דגלו של יששכר, שלמד תורה, היה כחול. דגלו של זבולון, שדאג לפרנסה, היה לבן. בחיי השיתוף שלהם באו לידי ביטוי השילוב בין הדאגה לגוף ופיתוח הרוח.
נאמר ב"ציצית" "וראיתם אותו וזכרתם", ההחלטה הנובעת מהראיה צריכה להיות ממוקדת, שתי העיניים רואות מטרה אחת. קיים שילוב בין התכלת ללבן, ולא עין תכלת לחוד ועין לבנה לחוד. כאשר אין אחדות, כאשר כל אחד מתבצר בעמדתו שלו, התוצאה של הפרוד היא ראיה מוזרה. המרגלים לא היו תמימי דעים ב"תיור" שלהם ולא הבינו שעליהם לראות את המטרה המשותפת ולכן התמקדו חלקם בקשיים שבדרך וראייתם השתבשה: "...ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (י"ג/לג'). הם לא היו חדורי אמונה וביטחון והתמקדו בעצמם במקום להתמקד בראיה הכוללת ולכן, בעיני עצמם נראו כחגבים, איבדו את התקוה והסיקו שגם יושבי הארץ רואים אותם כך. ההתעסקות ב"אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" גורמת לחוסר אמונה ומובילה ליאוש.
עשרת המרגלים מפרטים את האיומים והסכנות שהם ראו בארץ. לעומתם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא איבדו את התקוה כי היו חדורי אמונה ביכולתם בע"ה להצליח ולהתגבר על כל מכשול ותקלה, ולכן התיור שלהם בארץ היה בראיה שונה. הם הפיחו רוח ביטחון בעם וכָּלֵב קרא: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". אם נהיה חדורי בטחון ואמונה, נצליח גם במצב עגום כזה לכבוש ולהתנחל בארץ. הראיה רואה מציאות אמיתית - האמונה משרה ביטחון עוצמה ומוטיבציה לנסות להתגבר ולנצח.
הרש"ר הירש מבהיר לנו עומק המלה "תור" - ולא תתורו. ההחלטה הסופית, המסקנה תלויה בראיה ובעיניים, במשאלות הלב. החושים מבחינים במציאות אמיתית אך השכל-המוח-החכמה, מהווים סיכום וגיבוש של הראיה, השמיעה ורחשי הלב. כאשר השכל משולב באמונה בצדקת הדרך, בתפיסת עולם, הבחירה במה להחליט שונה ממסקנה הנובעת רק מראיה, אף אם היא אמיתית, ותוביל להצלחה.
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ. קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ, וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף. מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ. לִפְנֵי-שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ. טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עניים (עֲנָוִים), מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים". (משלי ט"ז/יד'-יט')
לפנינו תקבולות המדגישות את מעלתו של האיש החכם הפועל בשיקול דעת, את הערך הנשגב כאשר המלך מאיר פניו לבריות ואת עליונות התבונה, ותקבולות בדבר דרך היושר ועדיפות הענווה על פני הגאווה המובילה לכישלון.
"חמת מלך מלאכי מוות, ואיש חכם יכפרנה" - כאשר תעלה חמת המלך המרוגז, תוצאתה תהיה מלאכי מוות, שהם שכירי החרב שהוא שולח להמית את אלו שמרגיזים אותו. לעומת זאת, איש נבון היודע לְרָצוֹת ולפייס את המלך, "יכפרנה" - ימחה ויבטל את חמתו, כעסו.
"באור פני מלך חיים, ורצונו כעב מלקוש" - כאשר המלך, המנהיג בעל הסמכות, מאיר פניו לאיש ומראה לו סבר פנים יפות מתוך חום ואהבה, כל זה יוצר חיים - הרגשה טובה ונעימה המפיקה פרגון והערכה הדדיים. אהדתו לזולת היא כל כך אמיתית וחזקה - כעב מלקוש - כמו ענן המטר האחרון של ימות הגשמים שהאיכרים מייחלים ומצפים לו, מפני שהוא מניב את התבואה לפני הקציר.
"קנֹה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף" - לקנות חכמה זה טוב בהרבה מאשר לקנות חרוץ זהב טוב. ולקנות בינה - יכולת וכושר הבנה, עדיף מכסף. קנה חכמה = וקנות בינה, מה טוב = נבחר, מחרוץ = מכסף.
"מסילת ישרים סור מרע, שומר נפשו נוצר דרכו" - הדרך הסלולה והישרה שבה הולכים אנשים ישרים ומוסריים, היא דרך "סור מרע" - התרחקות מן הרע, המונעת השלכות שליליות. שהרי, כל השומר עצמו מצרות ונזהר להקפיד במעשיו, בודק היטב את הדרך שילך בה ומונע מעצמו סטיה מהדרך הישרה.
"לפני שבר גאון, ולפני כשלון גֹבה לב" - הגאווה היא אם כל חטאת. לפני שבר (קודם האסון) ישנה גאווה רבה. דהיינו: לפני הכישלון נמצא קודם גבה רוח - זחיחות הדעת. לפני שבר = ולפני כישלון, גאון = גבה רוח. נמצא שהגאווה של האדם בהתנשאותו והתפארותו מביאה אותו להשפלה הבאה בעקבותיה. ההצלחה מסחררת את ראש האדם ומעוורת כביכול את עיניו. הוא נמצא כאילו בעולם אחר והוא מאבד את הריכוז בַּאנרגטיות והביצוע הנמרץ והמדויק - ונכשל.
"טוב שפל רוח את ענווים, מחלֵק שלל את גאים" - לכן, מתוך מוסר השכל והסקת מסקנות, טוב לאדם לשאוף ולהשתדל להיות ענו ושפל רוח ולהיות בחברת ענווים מאשר להתחבר עם אנשים שליליים ואלימים שהם גם גאוותנים ולהשתתף איתם בביזת רכוש של אחרים.
מסקנה:
לגישה חיובית ואוהדת יש כח עז ליישם רצונות חיוביים בדרכי נועם באופן הדדי ולבטל רוגז וכעס. עושר בחכמה ותבונה עדיף על פני עושר בזהב ובכסף, והן מסייעות לאדם לכלכל את מעשיו לברכה והצלחה. "סור מרע" בתבונה ובקפידה יוצר דרך סלולה וטובה, בטוחה ויעילה לחיים טובים מתוך יושר ואמינות. הקפדה על חיים מתוך ענווה מונעת מהאדם את כל השלילה הנגזרת מן הגאוה.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
