פרשת שבוע
"ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שמות
כ"ח/לה').
פסוק זה מתייחס לבגדי הכהונה. הכהן הגדול היה לובש את מעיל האפוד, שבשוליו
נתלו פעמוני זהב, כאשר היה נכנס הכהן הגדול לעשות את עבודת הקודש בבית המקדש נשמע צלצול הפעמונים- "ונשמע
קולו בבואו אל הקודש". לאחר חורבן בית המקדש לא נשמעו עוד פעמוניהם של פעמוני
הזהב שבמעיל הכהן הגדול.
נשאלת השאלה: האם צריך האדם להשמיע קול ברמה כשהוא עוסק בדבר שבקדושה ובעיקר
בתפילה, או שהקדושה אוהבת את הלחש הצנוע?
כאשר ראה עלי את חנה, אם
שמואל, מתפללת כאשר "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", חשב אותה לשיכורה וקרא
לעברה: "הסירי יינך מעליך". על כך השיבה לו חנה: "לא אדוני, אשה קשת רוח
אנוכי...ואשפוך את נפשי לפני ה'". על
הביטוי "אשה קשת רוח אנוכי" אומר רש"י: "כְּשָׂרָה", כדוגמת
שרה אמנו, שהצטערה על אשר אין לה בן.
היו
בין גדולי ישראל אשר סברו, כי כאשר באים לקדושת התפילה צריכים להתפלל בקולי קולות,
זעקות הבוקעות מעומק הלב ומרקיעות שחקים. והיו שאמרו, שהגדולה שבזעקות היא דווקא
הדממה. לכן, התפללו בלחש עד שקולם כמעט ולא נשמע.
רבי שלמה
מקרלין הנהיג בין חסידיו "תפילה של אש": חסידיו התפללו תוך זעקות מחרידות
ונענועי גוף מפרכים. רבי שלמה עצמו הלהיב אותם תוך כדי התפילה. כאשר היה רואה את
חסידיו עומדים בתפילה היה קורה להם "הבו אש" "הבו אש", ואז פרצה
התפילה כגעש של לבה רותחת ונשמעה למרחוק.
שונה היתה דרכו של רבי ישראל מרוז'ין - הוא לימד את חסידיו להתפלל
בקול דממה דקה, באש עצורה בפנים, שאינה ניכרת כלל
מבחוץ.
מעשה בחסיד מחסידי רוז'ין, שראה חסיד מחסידי קרלין איך הוא זועק ומצעק
בתפילתו. ניגש אליו ושאלו: "ידידי, האם בטובות כבר ניסית? מדוע התחלת מיד בצעקות?"
חסידי קרלין, לא בלבד שהיו צועקים בתפילה, אלא אף מפעילים בשעת התפילה
מיתרים רדומים בגרונותיהם עד שהיא נשמעה צרודה מרוב מתיחת המיתרים. הם הסבירו: "הרי
אי אפשר להתפלל באותם מיתרי קול, שבשאר שעות היום מדברים בהם סתם דברים בטלים ואפילו קצת רכילות.
לתפילה יש לנו מיתרים מיוחדים". כאשר שאלו אותם מדוע הם משתמשים במיתרים הצרודים
לתפילה דווקא ולא להפך, היו משיבים: "לו יכולנו"...
יהודה יצחקי
יו"ר "החוויה היהודית"
"משלי
שלמה"
"בְּנִי, לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה, לַאֲמָרַי
הַט אָזְנֶךָ. אַל יַלִּיזוּ מֵעֵינֶיךָ, שָׁמְרֵם בְּתוֹךְ
לְבָבֶךָ. כִּי
חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא. מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים. הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק
מִמֶּךָּ. עֵינֶיךָ, לְנֹכַח יַבִּיטוּ, וְעַפְעַפֶּיךָ,
יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ. פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ, וְכָל
דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ. אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול, הָסֵר
רַגְלְךָ מֵרָע". (משלי
ד'/כ'-כז')
שמירת המוסר הערכי והנורמטיבי
מהווה את הבסיס המינימלי לחיים סבירים. לכן מייעץ המחנך לתלמידו לשמור וליישם היטב
את דרך המוסר בהתנהגות נאותה וראויה.
"בני, לדברי הקשיבה, לאמרי
הט אוזן" - המחנך פונה לתלמידו בלשון הקירוב "בני", תוך שימוש במלים נרדפות כדי
להעצים את המסר - שיקשיב היטב לעצתו הברורה: לדברי= לאמרי, הקשיבה= הט אוזן. להקשיב
ולהאזין היטב לדברי הזולת. יש בכך מוסריות מינימלית כחינוך ערכי כדי להבין היטב את
הנאמר.
"אל יליזו מעיניך, שמרם
בתוך לבבך" - אל תזלזל בדברַי ואֲמָרַי החינוכיים, אלא שמרם בלבך היטב כדי
שתוכל ליישמם כיאות, מתוך הלב - הרגש.
"כי חיים הם למוצאיהם,
ולכל בשרו מרפא" - עצות החכם הן "חיים", בריאות ואושר, למי שמוצא ומשיג אותן.
מטרת החכם המחנך היא לכוון את תלמידיו שילכו בדרכים ישרות המעניקות חיי שלווה
גופנית ונפשית.
"מכל משמר נצור לב, כי
ממנו תוצאות חיים" - המוסר הערכי הנורמטיבי הוא אוצר בלום לחיים, לכן עליך
לשמור אותו היטב בלבך - להפנים אותו. דרגת שמירתו: "מכל משמר" - יותר מכל
דבר שיש לשמרו. "הסר ממך עקשות פ, ולזות שפתיים הרחק ממך" - דרושה הסרת
השלילה: אל תתחבר לבעלי "עקשות פה" - שאינם מודים על האמת, וגם לא לבעלי
"לזות שפתיים" - המזלזלים בנורמות החברתיות הבסיסיות, אלא התרחק מהם.
העקשנות, שלא להודות על האמת, מהווה לזות שפתיים. גם כאן עושה החכם שימוש במלים
נרדפות כדי להעצים את המסר ולהביא את תלמידו להקשיב לעצתו הברוכה: הסר ממך= הרחק
ממך, עקשות פה= לזות שפתיים.
"עיניך לנוכח יביטו,
ועפעפיך יישירו נגדך" - שיהיו דבריך אמת ועיניך יביטו על מה שנמצא מולך, כאשר
ריסי עיניך יכוונו ישר ולא יהיו מוטים כלפי מטה, כדרך אלה שאינם דוברי אמת ואין להם
האומץ להישיר מבט ולהסתכל בפני מי שמשוחח איתם.
"פלס מעגל רגליך וכל דרכך
יכונו" - לך ישר בשביל שאתה צועד בו ואז כל מעשיך יהיו נכונים. כיצד נעשה הדבר?
"אל תט ימין ושמאל הסר
רגלך מרע" - אל תטה לצדדים, צעד ישר בדרך הטוב והחיוב כדי שתתרחק מהדרך הרעה
והשלילית.
מוסר ערכי נורמטיבי הוא תוצר
של חינוך יסודי מהבית על דרך החיוב והטוב. אולם יש לשמרו, לטפחו בזהירות ולהוסיף
עליו בעשיה יומיומית, תוך התמודדות סביבתית, הימצאות בחברה הולמת והתרחקות מחברה
שאינה ראויה.
ד"ר אברהם
גוטליב
המרכז ללימודי יסוד
ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.