פרשת השבוע
"פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כִליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כ"ה/יא').
בפרשתנו, אנו מבחינים בקנאותו של פינחס לדבר ה'. קנאה זו הצילה את עם ישראל מהתבוללות. קנאה שנבעה בעיקרה מדבקות טהורה בקב"ה. זמרי בן סלוא, שבחטאו עמד לפרוץ את המסגרת הלאומית בישראל והיווה סכנה קיומית ממשית לעם, נהרג ברומח על ידי פינחס בן אלעזר הכהן. מעשהו של פינחס זוהי קנאות הבאה להגן על העם מפני כליה והתפוררות, שהרי כבר נהרגו במגיפה 24,000 איש.
על הביטוי "בקנאו את קנאתי" אומר רש"י: "בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף". מוסיף על כך רבי משה פיינשטיין: עיקר המעשה שעבורו זכה פינחס לשכר כה רב ולברית שלום, הוא על זריזותו. שלא התעצל אלא קם ועשה דבר שהקב"ה היה אמור לעשותו. ללמדנו שזריזים המקדימים למצוות, ראויים לכבוד ולשכר.
קיימים סוגים שונים של קנאה: הקנאה של קורח כלפי משה ואהרון היתה שלילית, נבעה מקנאה שאינה מתחשבת באדם, קנאה שיש בה רצון להרוס את היריב ולתפוס את מקומו, את תפקידו.
לרוב, האמצעים בהם משתמש הקנאי השלילי, אינם נכונים. הקנאי השלילי חפץ מאוד להשיג את היעד אליו הוא שואף מתוך קנאה והדרכים-הכלים בהם הוא משתמש אין בהם יושר והגינות.
חז"ל מדגישים שיש גם קנאה חיובית. ידוע הפתגם: "קנאת סופרים תרבה חכמה". כאשר הקנאה חיובית וערכית, הרי מתוך הקנאה בא הרצון ללמוד, להתקדם, לרכוש ידע ועוצמה. המצויינים, הטובים והאיכותיים, מהווים דוגמא לתחומים חיוביים ערכיים ותבונתיים, והם משפיעה על הסובבים אותם לנהוג כמותם. מתוך קנאה בהם ורצון להידמות להם מחפש הקנאי את הכלים ללמוד ולהשכיל כדי להיות הטוב ביותר.
מעשהו של פנחס, שבא להגן על התפוררות המסגרת הלאומית, פעל מכוח ההלכה האומרת: "הבועל ארמית, קנאין פוגעים בו" (סנהדרין פ"ב/ע"א). פנחס היה אמיץ לב, בעל תעוזה מדהימה. הקנאה והמעשה היו לשם שמים בלבד. לא היתה כאן כל כוונה ולא מחשבה צדדית. זו קנאה חיובית וטהורה, כדי להציל את עם ישראל מכיליון. כאן השיקול היה מתוך אמונה שלימה בבורא עולם והצלת עם ישראל מהתבוללות עתידית. קנאה הנובעת בעיקרה מהרצון להצלת עם ישראל. קנאה אמיתית חיובית ונכונה זו, אינה סותרת את הרעיון של "אוהב שלום ורודף שלום" והיא נובעת מאהבת עם ישראל ושמירה על עתידו.
מעשה פינחס היה טהור ולכן היה רצוי בעיני ה'. אך גם רצח של מצווה מטביע בנפש האדם רושם שלילי, הפוגע בלב האדם. ברית השלום האלוקית באה להשיב לנשמתו את האיזון הפנימי. פינחס היה כלי נאמן להופעת קנאת ה' בעולם, לכן זכה בהערכת ה'. פינחס גרם להטלת שלום בין ה' לעם, ולהפסקת המגיפה בעם, ולכן הוא עתיד לשים שלום בין ה' ובין ישראל גם בעתיד, כנאמר: "...הנני נותן לו את בריתי שלום" (כ"ה/יב').
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ, וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה. מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב, וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'. מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן, שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת. לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה". (משלי י"ז/ב'-ה')
לפנינו תקבולות בדבר מעלתו וזכותו של עבד משכיל בעל תבונה וחכמה, גדולת ה' הבוחן את לבבות בני האדם, בדבק הזיקה השלילית שבין לשון הרע לבין לשון השקר ובדבר שני יסודות חינוכיים-ערכיים בין אדם לחברו: האיסור ללעוג לרש ולשמוח בצרת השני.
"עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלוק נחלה" - עבד בעל תבונה, העושה מלאכתו בשכל ביעילות בחריצות לפי רצון בעליו והוא מצליח הוא יצליח לשלוט בבן אדונו, העושה בושות לאביו. במות האדון גם העבד המשכיל עשוי לקבל חלק בנחלה יחד עם כל האחים, בניו של אדונו-בעליו. העבד מנהל כנראה את משק ביתו של אדונו, וזוכה בתבונה ביחס וכבוד וגם בנחלה בירושה, כמו שאר היורשים - כדברי אברהם לה' אודות אליעזר (בראשית ט"ו/ב').
"מצרף לכסף וכור לזהב, ובוחן לבות ה'" - כמו הצורף אשר צורף ומזקק את מסיגיו, את הכסף במצרף ואת הזהב בכוּר (המצרף והכור הם תנורים המשמשים להתכת מתכות), כך ה' בוחן היטב לעומק את לבבות בני האדם לרגשותיהם ומנקה את החברה מאותם "צדיקים" מזוייפים על ידי זה שהוא מביא עליהם ייסורים כמו תנור לוהט. הקב"ה בוחן כליות ולב וחושף את הטובים באמת. צרות ואסונות שבאים לעולם משמשים, בין השאר, כדי לחשוף את האופי האמיתי של בני האדם, ולהבחין בין אנשים שהם באמת טובי לב, לבין אנשים שהם טובים רק כשנוח להם.
"מרע מקשיב על שפת אוון, שקר מזין על לשון הוות" - מדרכו של האדם העושה מעשים רעים ומכוּנה רשע, להקשיב ולקבל דברי אוון, לשון הרע, כי דרכו שלילית. האדם השקרן, המרמה את הזולת, מקשיב ומקבל דברי רֶשַׁע התואמים את דרכו השלילית. מי שמקשיב לדברי שקר, גם אם אינו מדבר בעצמו ואינו שותף פעיל לשיחה, מתרגל להיות תחת השפעה שלילית ובסופו של דבר יהיה גם הוא שקרן ואישיותו תיפגע.
"לועג לרש חרף עשהו, שמח לאיד לא ינקה " - מי שללא בושה לועג לאדם רש, דל אמצעים, או לאדם בעל מום וכו', הרי בכך הוא מגדף ולועג לה' שגזר על האדם את עוניו או מומו. כמו כן, מי ששמח בצרת השני, בין אם מכירו או לא, הוא לא ינקה - לא יהיה פטור אלא חייב בעונש כמו הלועג לרש. מדובר, בשני מעשים שפלים ביותר, המצביעים על רשעות ואכזריות שאינם מתקבלים על הדעת. מדוע ללעוג למעוט היכולת או לאדם בעל מום? ומדוע לשמוח בצרתו השני? הרי הם מספיק סובלים ורע להם.
מסקנה:
התבונה כיישום יעיל של שכל והיגיון מביאים את העבד הנחות להיות משכיל, צייתן, ממושמע, פיקח ומצליח המוערך בסביבתו. התבונה טובה ונחוצה לכל אחד ואחד. עלינו להתנהג באופן אמיתי מוסרי, הנובע מן המצפון - הרגש אשר בלב, הנכון להשגחתו של בורא עולם. יש לעשות ככל האפשר כדי להתרחק מהשקר ולדבוק אך ורק בטוב ובאמת ולסייע ככל שניתן לנזקק בעת דחק וצרה, באהבה ובאמונה.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
