‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת חוקת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת חוקת. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 28 ביוני 2012

פרשת חוקת


פרשת "חֻקַּת"

"...וימת אהרון שם בראש ההר...ויראו כל העדה כי גווע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום, כל בית ישראל" (במדבר כ'/כח'-כט').

בפרשתנו, פרשת "חוקת" מסופר על אהרון הכהן שהסתלק מן העולם ב"הֹר הָהָר" ולא זכה להיכנס לארץ.
לאחר מותו התאבלו בני ישראל במשך שלושים יום.
הרב יונתן אייבשיץ משווה את תיאור האבל של עם ישראל לאחר מות אהרון לתיאור האבל של העם אחרי מות משה: בפרשתנו, אחרי מות אהרון, כתוב: "...ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל", ואילו בפרשת "וזאת הברכה", אחרי מות משה, כתוב: "ויבכו בני ישראל את משה...שלושים יום..." (דברים ל"ד/ח'), שם  לא מצויין "בית ישראל" ולא "כולם".
אפשר להסביר את השוני בכך שאהרון היה חביב ואהוב יותר על העם, כפי שמוזכר בפרקי אבות: "הווי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א'/יב'). כל בית ישראל השיבו מידה כנגד מידה ולכן, במותו התאבל "כל בית ישראל" עליו. לעומת  זאת, משה - למרות גדולתו - הקים את אוהלו מחוץ למחנה ובמידה מסויימת היה מובדל מהעם. במותו, ביכו אותו בני ישראל, אך לא כמו את אהרון הכהן.
מוסיף הרב יונתן אייבשיץ ומסביר שבמות אהרון הכהן, היה אבל לאומי משום שלא היה לאף אחד אינטרס לרשת אותו, היות שהקב"ה נתן לו ולבניו את תפקיד הכהונה כברית עולם, עד היום הזה. כך שכולם ידעו שאין סיכוי שיקבלו את תפקידו לאחר מותו. לעומת זאת, לאחר מות משה היו אנשים בעלי עניין, שאמרו לעצמם: גרשום ואליעזר, בניו של  משה, אינם ממשיכי השושלת בתפקידו הציבורי ואילו ממשיך דרכו הוא יהושע שהיה ערירי. הם ראו סיכוי לעצמם לרשת את התפקיד בבוא העת ולכן, לא היה האבל של כל העם ללא יוצא מן הכלל. לא היה זה אבל שלם.

המחלוקת בעם ישראל החלה כבר בעניין "קברות התאוה" - שם מסופר על אלדד ומידד שערערו על הנהגתו של משה, בהמשך - דיבור "לשון הרע" של מרים במשה, המרגלים שחששו שיאבדו את מעמדם והוציאו דיבת הארץ רעה, "קורח וכל עדתו" שקראו תיגר על משה ואהרון. גם בפרשתנו אנו עדים לניסיון לערער את מעמדו של משה בפרשת "מי מריבה" ואף יותר מכך - זהו ביטוי לקטנות אמונה בקב"ה, שבחר במשה לתפקיד המנהיג. כל התלונות הללו הובילו לפגיעה ועונשים כבדים שבאו על עם ישראל.

מוסר ההשכל שעלינו ללמוד מן העניין הוא: שאם ברצוננו לזכות לקיום התפילה אותה אנו מזכירים בתפילת "שמונה עשרה": "ברכנו אבינו, כולנו כאחד יחד, באור פניך", עלינו להיות "כולנו כאחד" - ללא מחלוקות, מריבות או שנאות. עלינו להיות "כאיש אחד בלב אחד", ואז נזכה - בעזרת השם - לברכת הכהנים המיוחלת: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

דוד דרומר



משלי שלמה

"אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ, וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ. אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ, אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ. עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר. מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת,  מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ, וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן".  (משלי כ"ד/כח'-לד)

"אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ, וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ" - תהיה אמיתי, אנושי, תהיה בן-אדם. אל תהיה עֵד שווא, ללא תוכן אמיתי. כלומר, אל תהיה עד שקר ותפורר ותשבור כמו פתיתים את רעך. אלא, תהיה אמיתי, ישר וכנה.
"אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ, אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ - תתעלה אל עצמך, אל תעבור על הצו האלוקי שבתורה: "לא תִּקום ולא תטֹּר את בני עמך" (ויקרא י"ט/יח'). דהיינו: אל תשמור טינה ושנאה, באומרך: כפי שעשה לי, כן אעשה לו, 'מידה כנגד מידה'. כך, שאשיב לו ברוע על פעולתו הרעה. זו לא הדרך.
"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" - זהירות: עצלנות! מספר החכם: עברתי ליד שדה של אדיש, אדם עצלן וליד שדה של אדם חסר תבונה ורגש. ומה ראיתי?  
"וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" - והנה הפתעה, השדה והכרם, העלו וכוסו בצמחי בר קוצניים, המאפיינים שממה והזנחה. בגלל ההזנחה והעדר טיפול תחזוקתי ראוי והולם, גדר האבנים של הכרם נהרסה והכרם פרוץ לכל, כדברי הנביא ישעיהו: "ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עֹשה לכרמי הסר משׂוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס" (ה'/ה').
"וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר" - הסקת מסקנות: התבוננתי, חשבתי והבנתי, תוך שאני לוקח לתשומת לִבִּי את הנעשה: ראיתי שעלי לקחת מוסר ולעשות חשבון נפש ולא להיות עצלן.עלי להפיק לקחים באופן מעשי, באמצעות הסקת מסקנות.
"מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת,  מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב" - הגעתי למסקנה, שאסור להיות עצלן. בניגוד לעשיר העצלן והבטלן, חסר המוטיבציה, שפרנסתו מצוייה אצלו, יש לישון מעט, לתפוס רק מעט שלווה בשכיבה בחיבוק ידים, בבטלה וחוסר מעש לצורך מנוחה קלה.
"וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ, וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן" - אם אכן תתנהג בדרך זו ותמעט בשינה, נימנום ושכיבה בחיבוק ידיים - גם  אם תגיע לידי עוני, תצליח למשיך ללכת, לחיות, לשרוד ולהסתדר. אם תחסר מעט מעושרך, גם תצליח להחזיק מעמד, כלוחם במלחמה הצועד בדרכו עם המגן.

מסקנה

על האדם להיות אמיתי, ישר וכנה. יש לשמור על כבוד הזולת ולסייע לו בעת הצורך. גם אם הוא מתנהג כלפינו שלא כראוי, עלינו להמשיך ולדבוק בדרך הישר והטוב: לא להיסחף בנקמנות ילדותית, שאינה פותרת בעיות, אלא, עלולה להביא לאסונות.
בעולם העשייה אסור להתעצל ולוּ במעט. העצלות מביאה לבטלה, שיעמום ולעשיית מעשים לא ראויים ולפגיעה פיזית ורוחנית. יש לפעול ולחיות באופן נמרץ תוך דביקות במטרה ולזכות אי"ה לברכה והצלחה.

ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"

"חוויית השבוע" מוגש ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות

פרשת חוקת (מהדורת הילדים)





"חוויית השבוע" מוגש ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות

יום חמישי, 30 ביוני 2011

פרשת חוקת


פרשת השבוע

"ויראו כל העדה כי גווע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ'/כט').

הרב יונתן אייבשיץ מציין את  השוני בתיאור ההלוויות של אהרון ומשה: בפרשתנו, אחרי מות אהרון, כתוב: "...ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל " (במדבר כ'/כט'),  ואילו בפרשת "וזאת הברכה", אחרי מות משה, כתוב: "ויבכו בני ישראל את משה...שלושים יום..." (דברים ל"ד/ח'), שם  לא מצוין "בית ישראל" ולא "כולם".
אפשר להסביר את השוני בכך שאהרון היה חביב ואהוב יותר על העם, כפי שמוזכר בפרקי אבות: "הווי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א'/יב'). כל בית ישראל השיבו מידה כנגד מידה ולכן, במותו התאבל "כל בית ישראל" עליו. לעומת  זאת, משה - למרות גדולתו - הקים את אוהלו מחוץ למחנה ובמידה מסויימת היה מובדל מהעם. במותו, ביכו אותו בני ישראל, אך לא כמו את אהרון הכהן.
מוסיף הרב יונתן אייבשיץ ומסביר שבמות אהרון הכהן, היה האבל לאומי משום שלא היה לאף אחד אינטרס לרשת אותו, היות שהקב"ה נתן לו ולבניו את תפקיד הכהונה כברית עולם, עד היום הזה. לעומת זאת, אצל משה היו אנשים, בעלי עניין, שאמרו לעצמם: גרשום ואליעזר, בני משה, אינם ממשיכי השושלת בתפקידו הציבורי. ממשיך דרכו הוא יהושע שהיה ערירי ולכן, הם ראו סיכוי לעצמם לרשת את התפקיד בבוא העת. לכן, לא היה אבלם שלם.

המחלוקת בעם ישראל החלה כבר בעניין "קברות התאוה" - שם מסופר על אלדד ומידד שערערו על הנהגתו של משה, בהמשך - דיבור "לשון הרע" של מרים במשה, המרגלים שחששו שיאבדו את מעמדם והוציאו דיבת הארץ רעה, "קורח וכל עדתו" שקראו תיגר על משה ואהרון. גם בפרשתנו אנו עדים לניסיון לערער את מעמדו של משה בפרשת "מי מריבה" ואף יותר מכך - זהו ביטוי לקטנות אמונה בקב"ה, שבחר במשה לתפקיד המנהיג. כל התלונות הללו הובילו לפגיעה ועונשים כבדים שבאו על עם ישראל.

מוסר ההשכל שעלינו ללמוד מן העניין הוא: שאם ברצוננו לזכות לקיום התפילה אותה אנו מזכירים בתפילת "שמונה עשרה": "ברכנו אבינו, כולנו כאחד יחד, באור פניך", עלינו להיות "כולנו כאחד" - ללא מחלוקות, מריבות או שנאות. עלינו להיות "כאיש אחד בלב אחד", ואז נזכה - בעזרת השם - לברכת הכהנים המיוחלת : "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

דוד דרומר


משלי שלמה

"יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת. נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ. אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה, וְעַל שפתיו (שְׂפָתוֹ) כְּאֵשׁ צָרָבֶת. אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ, וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב. עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת, קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה".  (משלי ט"ז/כ"ה-ל')

לפנינו ראש פסקה המפרטת דוגמאות של אישים שאחרית דרכם רעה. להלן חמש דוגמאות לדרך שלילית והרסנית שראשיתה דרך הישר. האנשים השליליים רואים בדרך כלל בעשייתם השלילית כלפי אחרים דרך הישר והחיוב כלפי עצמם.

"יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות" - פסוק זה נזכר ונתפרש כבר לעיל (י"ד/יב') ונִשְׁנָה כאן כראש פסקה המפרטת דוגמאות על אישים שראשית דרכם "דרך ישר" ואילו לבסוף "דרכי מוות".
"נפש עמֵל עמְלה לו, כי אכף עליו פיהו" - האדם עלול לעתים בעמלו בשביל האחר לקבל "תיאבון" כאשר פיהו כופה עליו, ולקחת משל אחרים בשביל עצמו. פירוש נוסף: אדם אשר פיו לוחץ עליו ומתוך רעב הוא מחפש לעמול (עבודה) כדי שוכל לאכול, פעמים אינו מפעיל שיקול דעת נבון במציאת מקום העבודה. יתכן שיש שם אנשים רעים שיכולים להשפיע עליו לרעה, מבחינה רוחנית וזה גרוע מרעב.  דרך הישר סטתה לדרך אחרת.
"איש בליעל כורה רעה, ועל שפתו כאש צורבת" - האדם הרע הזומם בלבו להרע לאחרים, אבל בשפתיו הוא משבח אותם בלהיטות, כמו אש צורבת. דרך הישר בקילוס, בדברי שבח לאחרים, סוטה מדרך הישר במזימות הלב הנסתרות, העלולות לפרוץ החוצה ולהתגלות. כבר אמר אביי, חברו של רבא, מגדולי אמוראי בבל בדור הרביעי (בשנת 340 לספירה): "שלא ידבר (האדם) אחד בפה ואחד בלב" (בבא מציעא דף מ"ט/ע"א). על האדם להיות אמיתי וישר. עליו להקפיד שיהיו פיו ולבו שווים באותה אחדות דעים (על פי שיטת חכמים במסכת פסחים דף ס"ג/ע"א).
"איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף" - אדם הפכפך, שנוהג לרמות ולשנות דעתו, פותח בדרך הישר אך סוטה ממנה בשולחו מדון - ליבוי ריב וקטטה בין בריות. הנרגן, הסכסכן, הלהוט בכל מאודו למצוא את הרע והשלילה בכל דבר, מרחיק אלוף - מפריד ידיד וחבר מרעהו. כל אלה בטוחים שדרכם ממשיכה להיות דרך הישר.
"איש חמס יפתה רעהו והוליכו בדרך לא טוב" - אדם הנוהג לחמוס - לגזול ולשדוד מהזולת, מסוגל לפתות את רעהו ולשדלו בהבטחות שווא לעשות כמותו. השני, בטוח שהוא הולך בדרך הישר, מתפתה והולך איתו לבסוף בדרך לא טובה.
"עוֹצֶה עיניו לחשוב תהפוכות, קוֹרֵץ שפתיו כילה רעה" - האדם הרע, הזומם בלבו להזיק ולפגוע בשני, עוצם עיניו כדי להתרכז ולחשוב תהפוכות - מחשבות רעות, שהן בניגוד לדרך הישר. אחר כך הוא "קורץ שפתיו" - מכווץ שפתיו בשפת הרמזים, ומבצע את רעתו שזמם. בתחילה, הדרך היא דרך הישר הנהפכת לדרך רעה שאינה טובה לאף אחד.

מסקנה:
יש לדבוק בדרך הישר כלפי עצמנו וכלפי הזולת מתוך השתדלות בעשייה חיובית.

ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"

"חוויית השבוע" מוגש ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות

פרשת חוקת (מהדורת הילדים)





"חוויית השבוע" מוגש ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות

יום רביעי, 16 ביוני 2010

פרשת "חוקת"

פרשת שבוע

 

"וישב העם בקדש, ותמת שם מרים...ולא היה מים לעדה..." (במדבר כ'/א'-ב').

 

מרים, אחות משה ואהרון, התגלתה בחייה כמנהיגה מצויינת, כמותם. הבה נדגיש כמה מתכונותיה המנהיגותיות אשר כל העומד בראש כל מערכת היה גאה בהם:

אומץ ותבונה - עם הוראת פרעה שגזר מוות על הילודים, הפגינה מרים אומץ לב, נחישות ותבונה, בפנייתה אל הוריה בחכמתה ושכנעה אותם להמשיך לקיים חיי אישות ולא לפחד מגזירות פרעה. כך נולד משה מנהיגו של ישראל.

אמונה ועמידה איתנה - מרים התייצבה מרחוק לדעת מה יקרה למשה הנמצא בתיבה. באמונתההרבה שכנעה את בת פרעה להפקיד את משה התינוק בידי מינקת יהודיה.

נחישות וביטחון - היא האמינה שה' יציל את אחיה, אך לא השאירה זאת במחשבה אלא פעלה בנחישות להצלתו.

יוזמה - אחרי קריעת ים סוף הופיעה המנהיגה מרים במלוא עוצמתה, היא פעלה במלוא יוזמתה בהתקינה תופים, כדי לשיר ולהלל את הקב"ה על הנסים, ויצאה במחולות במדבר. מרים הבינה כי גם בתקופות קשות צריך להפעיל את השמחה שבאדם.

ההקשבה - בצד היוזמה, האומץ והביטחון העצמי, הפגינה מרים המנהיגה גם התייחסות לזולת. בהקשבתה האקטיבית היא השכילה ללמוד את הלכי הדור ולהבין כי דרך ההקשבה לומדים מהזולת.

נביאה חכמה - במסכת מגילה (י"ד/ע"א) מתוארת מרים כנביאה שהתנבאה שעתידה אמה ללדת בן שיושיע את ישראל, כשנולד נתמלא הבית אורה ואביה נשקה על קיום נבואתה.

 

מרים מהווה את הדגם הייחודי ביותר של מנהיגות נשית. היא עיצבה את מנהיגותה בדרך ובכלים שונים ומגוונים ושימשה בהליכותיה ובעשייתה דמות מנהיגה נפלאה. היא לא נכנעה "למסגרת" הפשוטה אלא הפכה מנהיגה מוכרת אף כי הופיעה כמנהיגה שותפה לשני אחיה. משה תאר בצורה נפלאה את הנס שהעם חווה בשירת הים, בה הביע את עוצמתו של הקב"ה והעם לדורי דורות. מרים הוסיפה שירה, אומנם קצרה, והפנתה אותה לנשים: "ותען להם מרים" - מיוזמתה הצטרפו נשים נוספות רבות והשתתפו באירוע המדהים. היא ביטאה בשירה המלווה במוזיקה ובריקודים, תפילת הודיה לאלוקים וצעד ראשון בהובלת העם לאמונה.

מנהיגותה היתה מבוססת על הקרבה לעם, היא הבינה את צרכי העם. מרים יצרה דיאלוג עם העם, וגישרה לא אחת על הפער בין העם המתלונן לבין המנהיג הדגול, משה.

למרים המנהיגה היתה דרך ייחודית משלה ולא בכדי מציין הכתוב "מרים הנביאה". העם אהב את מרים, כולם המתינו בשתיקה ובאהבה לתום שבעת הימים בהם הסתגרה בפרשת הצרעת.

 

בזכות מרים, שהמתינה למשה על המים, נתן ה' מים לכל העדה כל 40 השנים שהיו במדבר. עם מותה של מרים מודגשת דרישת העם למים בהסתלקות בארה של מרים "מתה מרים נסתלקה הבאר" (תענית ט'/א').

 

ד"ר יחיאל שרמן

 

 

 

משלי שלמה:

 

"מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה: בֵּן חָכָם - יְשַׂמַּח אָב, וּבֵן כְּסִיל - תּוּגַת אִמּוֹ. לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת.
לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק, וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף. 
   (משלי י' א'-ג')

 

"משלי שלמה" -  הכותרת משלי שלמה פותחת את הקובץ השני של ספר משלי (פרקים י'-כ"ד) כפי שהבהרנו בשבוע שעבר.

"בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" - הפתגם מעמיד דבר וניגודו. בן חכם משמח את אביו ואילו בן שאינו חכם מצער את אמו. הבן הצעיר ישמח את אביו בהליכותיו ובמעשיו הראויים והנבונים, ואילו כסיל הוא צערה ויגונה של אמו. מבחינה מעשית-מודרנית: בן חכם מביא שמחה ונחת להוריו בניגוד לבן שאינו חכם. בימים הקדומים האב החכם היה משגיח יותר בחכמת בנו כי הוא התעמק בלימודים עיוניים בספרות התלמודית. הבן היה שוהה בבית ומצוי רבות עם אמו שחוותה יותר מאביו את טעויותיו השונות. לכן, בן חכם משמח את האבא היודע ומבין מהי חכמה לעומת הבן הכסיל שמעציב את אמו בעשיית מעשים ילדותיים - לא חכמים. ברור שהנחת או חוסר הנחת הוא של שני ההורים- האבא והאמא, בסופו של דבר. לכן, חשוב מאוד להשקיע בחינוך נכון וטוב לילדים. הפתגם שלפנינו מגדיר מציאות חיובית מול שלילית כמציאות עובדתית נתונה של שבח מול גנאי. הפתגם לא מנוסח בלשון הדרכה אלא בלשון הגדרה. המטרה שהנוער שייחשף לפתגם זה יבין את המֶסר, יבחין בטוב ויבחר בו ליישמו.

"לא יועילו אוצרות רשע, וצדקה תציל ממות" - לפנינו תקבולת ניגודית, האומרת שלא יועילו אוצרות רֶשע - לא תהיה תועלת לאוצרות שהושגו בדרך של תחבולות ורֶשע, תוך גרימת נזק לזולת, ובוודאי שלא ברצון בעליהם. הצדקה לעומת זאת, תציל ממוות, יש לה תועלת משמעותית, שהרי הצדקה מושגת בדרך הצדק, בנתינת נדיבי הלב לפי יכולתם.

"לא ירעיב ה' נפש צדיק, וְהַוַּת רשעים יהדוף" - זוהי תקבולת ניגודית נוספת, שהיא למעשה פועל יוצא מהקביעה הבסיסית בתקבולת הראשונה, כאשר הפתיחה היא המשכה של הסיומת בתקבולת הראשונה.  כלומר: "וצדקה תציל ממות", דהיינו: "לא ירעיב ה' נפש צדיק".

"לא יועילו אוצרות רשע", דהיינו: "וְהַוַּת רשעים יהדוף".

גם בעת רעב, לא יעזוב ה' את נפש הצדיק וידאג לכל מחסורו. ההדגשה היא על הנפש, שהיא טהורה, זכה וישרה כמו הצדקה שהושגה בצדק, והוא ראוי לה מבחינת הצדק, כאדם ישר שהוא צדיק. "וְהַוַּת רשעים" - תאוות הרשעים - לעומת זאת, היא חסרת תועלת כאוצרות הרֶשע, משום שהושגו בדרך רעה ולא בצדק וביושר. לכן, תאוות הרשעים תידחה ותאבד. נפש הצדיק, לעומת זאת, תינצל ממוות.

 

ד"ר אברהם גוטליב

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

אוניברסיטת "בר-אילן"


"חוויית השבוע" מוגש ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות

לפרטים ומידע נוסף – פנו אלינו! טל': 04-8450235, פקס': 04-8452788

מופעל ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות

הרב אבינר