פרשת השבוע
"שמור את יום השבת לקדשו, כאשר צווך ה' אלוקיך...וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים..." (דברים ה'/יב',טו').
קיים הבדל מהותי בין "עשרת הדיברות" המוזכרים בפרשת "יתרו" בחומש "שמות" לבין החזרה עליהם בפרשתנו, פרשת "ואתחנן" בחומש דברים, בעיקר ב"מצוות השבת". בחומש שמות כתוב "זכור" את יום השבת לקדשו לעומת פרשתנו בה כתוב "שמור". קיים הבדל מהותי בין שני המושגים "זכור" ו"שמור".
ההבדל הוא בתוכן המבהיר את הנימוק לקיום השבת.
בפרשת "יתרו", בה מצוין "זכור", הנימוק לשבת הוא: "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ..." (שמות כ'/יא'). לעומת פרשת "ואתחנן" בה מודגשת המלה "שמור" והנימוק לשמירת השבת הוא "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים...".
קיים הבדל נוסף. ב"יתרו" מוזכרת הבהמה ללא תוספת, ובפרשת "ואתחנן" מודגש היטב על הבהמות "ושורך וחמורך וכל בהמתך..." (דברים ה'/יד').
ראוי להבהיר שפרשת "יתרו" נאמרה לדור יוצאי מצרים בתחילת דרכם, דור המדבר, שקיבלו את הלחם מהשמים, מים מהסלע, ללא שדות וכרמים. לעומת המצב לאחר 40 שנות נדודים במדבר - בארצנו שלנו - לאדם בעבודתו בשדות, המנוחה בשבת נצרכת ומורגשת וחשובה לאדם, ואף לשור ולחמור. אך, בעיקר המנוחה מעמל השבוע חשובה לאדם היגע.
במהלך ארבעים שנות נדודים במדבר השבת היתה חשובה כדי לזכור, זכירת בריאת העולם בששה ימים ע"י הקב"ה, המילוי החומרי נברא ע"י "רוחניות" ע"י בורא עולם, לכן "הרוח" היא המשמעות לעולם ולנו - בני האדם. עלינו לזכור תמיד את עברנו - את "בריאת העולם", את המשמעות של יום שכולו שבת לחיי העולמים. השבת באה לשחרר את האדם מעמלו בעבודתו במהלך השבוע ולהחדיר בו רוחניות ואמונה - הכל כדי "לשמור" את השבת. עלינו לזכור את יום השבת מאז יציאת מצרים, מאז הפכנו לעם בקבלת התורה, חובה עלינו תמיד "לזכור" את החוויה של יציאת מצרים וקבלת התורה והמצוות - בהן מצוות זכירת השבת. השבת משמשת כבנין לכל המצוות לכן זכתה לכתיבה של "זכור" ו"שמור".
אדם בכל דור יצטרך לראות את השבת מאספקט אחד, הכולל את שני הציוויים: "זכור" ו"שמור", כך נוצרת למידה, עשייה וידיעה מתוך חוויה, למידה ומעשה, חזון ומציאות, עבר ועתיד.
ה"זכור" וה"שמור" משלימים זה את זה, כפי שמציין הרב יעקב אריאל - "שמירת" שבת מכל מלאכה, חייבת להיות משולבת ב"זכירה", שמירה ללא זכירה היא כגוף ללא נשמה. אף זכירת השבת ללא שמירת המצוות הקשורות בשבת על כל ההלכות - אינה יעילה.
לכן כל כך חשוב השילוב של שמירה מעשית על השבת וזכירה והכל משולב כחוויות רוחניות בשבת. השבת בה לא עובדים מאפשרת להקצות זמן לחשיבה רוחנית ולהגברת האמונה וקדושת השבת.
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב, וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ, וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל. לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִיב גֵּהָה, וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם. שֹׁחַד מֵחֵק רָשָׁע יִקָּח, לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט". (משלי י"ז/כ'-כג')
לפנינו תקבולות בדבר מחשבה לא ישרה שסוֹפה רעה, אודות הכסיל שעצם קיומו עלי אדמות מסב לאביו עצבות, צער ויגון. לעומת זאת, ההדגשה בדבר חשיבות השמחה בחיים והשופט שאינו עושה עבודתו נאמנה.
"עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו יפול ברעה" - אדם הפכפך שאינו ישר לב, שמחשבתו עקומה ולא אמיתית וישרה, לא ימצא טוב אלא רעה בלבד כי הוא הולך בדרך השלילה. וכן המהפך בלשונו על זולתו שהוא למעשה עיקש לב שאינו אדם ישר, יפול ברעה שביקש לעשות לזולתו באמצעות תהפוכות לשונו לפי רצונו.
"יולֵד כסיל לתוגה לו, ולא יִשמח אבי נבל" - אב המוליד בן כסיל, מוליד תוגה ועצבות, צער ויגון לעצמו וגם לרעייתו, אם הילד. ברור שאביו של ילד נבל שהוא כסיל חסר תבונה, לא ישמח, כי בנו יגרום לו ולאמו בדבריו ובמעשיו רק יגון וצער.
"לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תיבש גרם" - השמחה השרויה בלב האדם, מקור המצפון והרגש, משפרת ומייפה את פניו באור ומרפאה את גופו. לעומת זאת, מצב רוח נכאים של דאגה ועצבות פוגעת במח העצם ומביאה לאדם רחמנא ליצלן מחלות. השמחה פועלת חיובית על מוחו של האדם ומחזקת המערכת החיסונית שלו. היא עוזרת להתגבר על בעיות קיימות או לצמצמן ואף למנוע מחלות שהן תוצר של עצב ודאגה.
"שוחד מחֵיק רשע יקח, להטות אורחות משפט" - השופט שאינו אמין ואיננו ישר, מועל באמון לא בוחל לחטוף במהירות, בלהיטות ובתאווה את שוחד מחיקו של הרשע המביא לו את השוחד. השופט, הנכשל בלקיחת שוחד ועוד בלהיטות, חוטא בהטייה אישית של מידת הדין וגורם לפגיעה בתדמית תפקידו ובציבור. נותן השוחד קרוי "רשע" כי הוא מכשיל את השופט וגורם לו להטות את המשפט לטובתו. כידוע לדאבוננו, קל ליפול בלקיחת השוחד ובנתינתו, כפי שראינו לעיל (בפס' ח'), שהשוחד בעיני בעליו הוא כאבן חן יקרה, הפותחת דלתות ל"הצלחה". הסיבה מופיעה כבר בתורה בפרשת "שופטים": "...כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים ט"ז/יט'). לכן, הנותן נקרא רשע, שהוא מכשיל אדם סמכותי ובעל תפקיד וע"י כך גם אנשים רבים אחרים. יש בכך גם משום "...ולפני עיוור לא תן מכשול..." (ויקרא י"ט/יד').
מסקנה:
היות שמחשבה רעה ולא ישרה מביאה רק רעה, עלינו להשתדל ולחשוב רק מחשבות טובות מתוך אמת ויושר. על האדם להתפלל היטב לה' שילדיו יהיו בעלי תבונה והגיון, שיביאו בדיבוריהם ובמעשיהם החיוביים נחת רוח להוריהם. יש להשתדל ולשמוח ולהגיע לידי מצב רוח חיובי תוך הערכת הדברים החיוביים שזכינו להם. שכן, השמחה יוצרת אווירה טובה ומסלקת את העצבות. אין להעלות על הדעת, בכל מצב, לתת או לקבל שוחד. יש לקבל את הדין מתוך אמת וצדק ולעשות מעשים טובים, בדרך הישר.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
