פרשת השבוע
"בעבר הירדן, בערבות מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת..." (דברים א'/ה').
רש"י מפרש "הואיל - התחיל". אם כן, נשאלת השאלה: הרי עברו 40 שנה מאז דיבר משה על דיני התורה ובמרה שם לו חוק ומשפט: שבת, פרה אדומה, כיבוד הורים וכו'. היתכן לומר שרק עכשיו "הואיל" - "התחיל" משה לבאר את התורה?
מכאן אנו למדים מוסר השכל: ככל שאדם לומד יותר, יודע יותר ומלמד יותר - הוא מבין שהוא נמצא רק בתחילת הדרך, בראשיתו של מסע ארוך בים לימוד התורה, שעליה נאמר: "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב י"א/ט'). התורה כל כך רחבה ומורכבת שאף משה רבנו, אחרי 40 שנות הוראה וחינוך, עדיין מרגיש שהוא עומד בפתח השער - בתחילת הדרך, עדיין לא נכנס פנימה.
נאמר: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" (תהלים פ"ז/ב'), הקב"ה אוהב את אלה המרגישים שהם עדיין בפתח, בשער, למרות גדולתם וידיעותיהם הרבות יותר מכל "משכנות יעקב" , אותם אנשים שחושבים שהם כבר שוכנים בפנים - בתוככי התורה ויודעים כבר הכל. שהרי, תכלית הידיעה היא השאיפה ללמוד יותר ולהגיע לעומק ולראות בכל צעד של התקדמות את ראשית הדרך.
עוד בהיותם במדבר, בראשית דרכם לארץ, אמר ה' לעם ישראל: "ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם...ולזרעם אחריהם" (דברים א'/ח'). ראה עכשיו את הארץ שניתנה לך. כלומר: אם תסגלו את ההרגשה שהארץ כבר ניתנה לכם ותבטחו בבורא, אזי ההבטחה תבוא לידי מימוש מלא, בקרוב. אם כן, "בואו ורשו את הארץ" שניתנה לכם עוד מימי האבות, שהרי אתם יורשים את ירושת אבותיכם ולא כובשים אדמה זרה של עם אחר. מלשונו העכשווית של משה "בואו ורשו" אנו למדים על מידת הביטחון שמשה הקנה לעם ישראל. הדבר דומה לאדם שמשתוקק למשהו למרות שנכון לרגע זה אין ביכולתו להשיג את הדבר, אך מידת הביטחון הנמצאת בו מקנה לו את התחושה שעוד מעט קט הוא ישיג את מבוקשו. אך כל זה בתנאי אחד: שזה יהיה "ולזרעם אחריהם" - שהצאצאים שלכם ילכו בדרכי אבותיכם. כפי שאבותיכם בטחו בה' והלכו בדרך התורה, כך עליכם לבטוח בקב"ה ולנהוג כפי שציווה אתכם בתורה הקדושה, שגם היא ניתנה לכם "מורשה".
חז"ל דרשו על הפסוק: "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" - "אל תקרי מורשה אלא מאורסה" (פסחים מט' ע"ב). האירוסין הם התחלת הקשר המחייב בין בני הזוג, ורק אחריהם באים הנישואים. קהילת יעקב קיבלה את התורה כמורשה אך עליה להתייחס כאילו זה עדיין שלב האירוסין, ההתחלה . יש עוד הרבה מה להכיר והרבה ללמוד למרות ההכרות הקיימת.
כך גם בפרשתנו - משה רבנו, שהיה ענק הדור לאחר לימוד מעמיק ועיסוק רב בתורה, הרגיש עדיין שהוא נמצא בתחילתה, בראשיתה של התורה ולכן נאמר: "הואיל (התחיל) משה באר את התורה".
דוד דרומר
משלי שלמה
"מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק, תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם. לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל, לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן. בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ, וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד. אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף, עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ. אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה, מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר". (משלי י"ז/טו')
לפנינו תקבולות בדבר התנהלות לא תקינה של שופט, ציון העובדה המציאותית שכסיל גם בסוף לא יוכל לקנות חוכמה, הדגשת המאפיינים של הידיד האמיתי, הזהרה להתרחק ממתן ערבויות וקביעה שהשלילה גוררת שלילה.
"מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת ה' גם שניהם" - ה' מואס בשופט המועל בתפקידו ופוסק בהיפוכו של הגיון, תוך שהוא מצדיק רשע ומרשיע צדיק בניגוד לצו התורה בפרשת "כי תצא": "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" (דברים כ"ה/א'). פסק דין מעוות שכזה, שבו חריגה וסטייה מן האמת הוא תועבה בעיני ה'!
"למה זה מחיר ביד כסיל, לקנות חוכמה ולב אין" - מה יועיל סכום כסף כלשהו לכסיל חסר תבונה? המטרה, להשתמש בכסף לצורך רכישת חכמה, לשלם שכר הוראה למורים שילמדו או כדי לרכוש ספרים. אולם לכסיל אין תבונה הגיונית, חשיבתית ומצפונית כשילוב המתבקש בין המוח והלב, ההגיון והרגש ולכן לא יהיה לו שימוש נבון בכסף.
"בכל עת אוהב הרֵעַ, ואח לצרה יוולד" - הידיד האמיתי אוהב את הזולת בכל עת, בעת רווחה ובעת צרה. הידידות באה לשיאה בעת צרה - שהידיד האמיתי התמידי, נעשה בעת צרה לזולתו כמו אח, עם קירבת דם, כדי לעזור ולסייע לו בשעתו הקשה. ידיד האמת, נולד לזולתו בשעת דוחקו, כאח מסור הרוצה בטובתו.
"אדם חסר לב תוקע כף, עורב ערובה לפני רעהו" - אדם נמהר, חסר מחשבה לגבי העתיד, נותן ערבויות לחברו על-ידי תקיעת כף. הוא נותן ערבות בעד רעהו לפני המלוה כדי שיסכים להלוות לו. הבעיה היא, שאף אחד לא יכול לדעת אם הלווה יוכל להחזיר את חובו ואז ייאלץ העָרֵב לשלם מכספו והוא כבר לא יהיה כל כך רעהו, מה שיוביל לריב ומחלוקת להשלכותיהם. יש להיזהר ולא למהר לחתום ערבות מבלי לוודא שאכן הלווה מסוגל להחזיר את חובו.
"אוהב פשע אוהב מצה, מגביה פתחו מבקש שבר" - מי שאוהב פשע וחוסר מוסריות הוא גם אוהב לריב וסופו לפשוע בזולת בדרכו השלילית והלא מוסרית. מי אוהב לראות פגמים אצל הזולת, בעצם אוהב לריב כי חיפוש השלילה אצל האחר מביא לידי מריבות. מי ש"מגביה פתחו" - משמע, מקשה על אלה הרוצים להיכנס אליו או אל החברה אליה הוא משתייך, נוהג בגאווה ויוצר קרע ופירוד בחברה בין חלקי העם. בכך הוא מבקש וליתר דיוק מזמן לעצמו ולחברה שבר-אסון כפועל יוצא ממעשיו השליליים.
מסקנה:
עלינו להיות ישרים וכנים, אנשים אמיתיים המצדיקים רק את הראוי לכך! התבונה אינה נרכשת ונלמדת, אלא מולדת, מתנת שמיים. סיוע לזולת בשעה קשה, הוא דבר מבורך ואנושי שאינו כל כך מובן מאליו והוא מעלה את המסייע לדרגת קירבה של אח. יש להפעיל את הרגש והמצפון ולסייע ככל הניתן למי שצריך. יש להיזהר מאוד לפני מתן ערבויות לחבר. יש לבדוק היטב את השטח מבחינת היכולת, כדי שלא להגיע לריב ומחלוקת. יש להתרחק מן השלילה ולדבוק ולעסוק היטב בחיובי ובטוב.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
