פרשת השבוע
"...לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית,י"ב/א').
הפסוק הראשון בפרשה מדגיש היטב חשיבות "לך לך" לעצמך, בבדידות, בדרכך שלך. להליכה זו יש מטרה בפני עצמה. ראוי לציין כי סדר הכתוב היא בניגוד למציאות - "לך לך מארצך, ממולדתך, ומבית אביך" הפרידה נעשית בדרך כלל בסדר הפוך - שהרי קודם נפרדים מהבית, מהעיר ואחר כך מהארץ. אלא שהסדר מבהיר לנו את חשיבות השפעת הארץ. ארץ המולדת היא המשפיעה על אופי האדם, על התנהגותו הגופנית, הרוחנית והמוסרית. "הבית" הוא רשות היחיד, בבית מתפתחת האישיות הפרטית של האדם, שם נוצר הפיתוח האינדיבידואלי. הליכתו של אברהם לארץ ישראל, עזיבתו את הארץ בה גדל, המולדת והבית היתה בניגוד לאותה תקופה, שבה העיקר היה הארץ ובנייתה. אנו ביהדות מעריכים מאוד מאוד את הסביבה - הארץ, העם - אך קיימת חשיבות גדולה מאוד לייחודיותו של האדם, לפיתוחו הרוחני, האמוני, החברתי וההתנהגותי.לכן נאמר "לך לך". הביטוי "לך לך" בא להדגיש שעליך ללכת אל "עצמך", שהרי אדם לא יכול לומר אני צדיק ישר והגון בהתאם לאופנה הסביבתית. בכל אדם קיימת "אחריות" אישית על עצמו וכלפי בורא עולם. כך מתחייב אברהם לבנות את העם היהודי, אף כי כולנו קשורים קשר אמיץ לארצנו, למשפחתנו ולבורא עולם. הקשרים יהיו איתנים, חזקים ומעוגנים לאורך זמן, ככל שכל יחיד יהא ישר, הגון, חכם ומאמין ויוסיף לעולם טוב, ע"י שירבה במעשים טובים.
אברהם מלמד אותנו מהו "אומץ לב" להיות במיעוט, לעזוב את משפחתו, את ביתו, ארצו ומקום הולדתו, ולהתחיל לבד לבנות משפחה ועם בארץ ישראל, וכל זאת רק משום שהבורא ציווה אותו לעשות כן. אנו לומדים מאברהם את חשיבות "האמונה" באמת הפנימית שלו, האמונה בבורא עולם. זהו הניסיון הראשון אותו חווה אברהם אבינו.
הקב"ה הבטיח לאברהם שאם יעזוב את ביתו וארצו ויעלה לארץ ישראל הוא יזכה בכל מה שכביכול אבד לו ולא זאת בלבד אלא שיקבל הכל במידה כפולה: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (בראשית י"ב/ב'). אברהם אבינו קיבל את ברכותיו של בורא עולם לשגשוג עלי אדמות ושמו יגדל לתהילה ולתפארת למרות שעזב את בית אביך.
אברהם ושרה נבחרו כדי ליצור אומה חדשה ואיתנה. יצירת אומה תלויה בגיבוש ואיחוד של אנשים נוספים בקרקע משותפת. כך שלחיים בצוותא של אנשים יש השפעה הדדית, כך בונים עם מלוכד מאמין ואיכותי. הקרקע בלבד לא משפיעה - היא עוזרת ויכולה להוות בסיס לבנייה. אך הדבר החשוב הוא האמונה בקב"ה והסיוע שמקבלים ממנו - הרוחניות. הרוח היא המוקד החשוב ביותר בבניית עם, לאורך זמן. ירושה זו של אמונה ורוחניות עברה אלינו מאז אברהם אבינו והשרישה בנו את החכמה, אומץ הלב וההתחדשות המתמדת. פיתוח אישיות האדם הפרטי - הייחודי, בניית עם מאנשים אלו, והכל - בקרקע משותפת - בארץ ישראל.
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע. נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ, וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ. הַוֹּת לְאָבִיו, בֵּן כְּסִיל, וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה. בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת, ומה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב. שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, בּוֹזֵה דְרָכָיו יומת (יָמוּת). מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ". (משלי י"ט/יא'-יז')
"שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע" - על האדם הנבון לנהוג באיפוק. לאדם יש שכל - תבונה, כך שברצונו הוא יכול להאריך את כעסו, להתאפק מלהגיב ולעבור על מידותיו הרעות ולבטלן. כלומר, תפארתו של האדם לעבור על פשע - להעלים עין ולא להשגיח בפשע שפשע חברו כלפיו. כבר נאמר במסכת יומא (דף כ"ג, ע"א): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו".
"נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ, וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ" - זעם המלך הוא כשאגת האריה החזק, המעוניין בטרף ומטיל בשאגתו אימה ופחד על החיות, ואילו רצון המלך הוא כמו טל היורד בנחת מן השמים על העשב וכל הצומח ומביא ברכה לכל. בהתנהגות זו המלך רצוי לנתיניו - הוא מרתיע בעת הצורך ומיישם את רצונו בתבונה וביעילות.
"הַוֹּת לְאָבִיו, בֵּן כְּסִיל, וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה" כשם שבן כסיל לא מהווה נחת להוריו, כך גם מריבות האשה לא גורמות נחת. צער ושיברון לב גורם הבן הכסיל, חסר התבונה, להוריו בהתנהגות ובדיבור. מריבות האשה המשולות ל"דלף טורד" - למים הדולפים דרך הגג הביתה ללא הפסק והורסים את הבית.
"בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת, ומה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" - בית ונכסים עשוי האדם לקבל בירושה מאבותיו, מה שאין כן בעניין אשה משכלת, בעלת חכמה, העושה מעשיה בתבונה שהיא למעשה ברכת שמים.
"עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב" - החריצות, היושר ושמירת המצוות שומרות את נפש האדם ומגינות עליו, שהרי העצלות מביאה לתרדמה מרוב שעמום וחוסר עניין. אדם לא הגון העושה מלאכתו רמייה, ירעב ללחם ואין הוא זוכה לברכה והצלחה בעמל בלתי הגון.
"שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת" - מי ששומר את מצוות ה' ועושה מעשים טובים, הוא שומר את נפשו. לעומתו, מי שחלילה בז ומזלזל בדרך הטובה ועושה רע, ימות טרם זמנו. מפסוק זה ניתן ללמוד שהמתעצל ואינו עובד, עובר על מצוות ה'.
"מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ" - מי ש"חונן דל" נותן לו מתנות חינם שלא על מנת להחזירן, הוא מלווה לה', כי לא ברור אם הדל יפרע את חובו בעתיד אך ה' יגמול לנותן טובה בזכות מעשהו הטוב לזולת.
מסקנה:
המתינות והאיפוק מהוות מצרך חיוני כמתכון לחיים טובים, נוחים ושלווים, מתוך תבונה ויעילות. הרצון צריך להיות הגיוני, בניחותא, כדי שיוכל להתקבל ולהתממש. התבונה היא מתנת שמים, המסבה עושר ואושר לזוכה בה עלי אדמות, ונחת לאדם ולקרוביו. בעוד שנחלת אבות עוברת בירושה, אשה משכלת טובה היא זכייה עילאית, מתנת שמים, שלא כל אחד ראוי לה. שמירת המצוות וקיומן מסגלת את האדם לסדר בחיים, מתוך חריצות, יושר וכנות, ולאכפתיות כלפי הזולת ובמיוחד לאדם הנזקק. לדעת לתת כפי מידת האפשר, מתנת חינם שיסודה אהבת חינם המביאה לברכת ה'.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
