פרשת שבוע
במרכזה של פרשת "קֹרַח" עומדת מחלוקת קשה הפורצת כאש בשדה קוצים וכל זאת על שררה, כבוד וטיפוח האגו האישי של הנוגעים בדבר. חז"ל הגדירו מחלוקת זו כמחלוקת שאינה לשם שמים, ואין סופה להתקיים. שונה מכך היא המחלוקת שהיתה בין הלל ושמאי, אשר מוגדרת כמחלוקת אך היא נעשתה לשם שמים, להגדלת תורה והאדרתה - זו מחלוקת שסופה להתקיים.
את סופה של המחלוקת מתארת הפרשה בזו הלשון: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (במדבר ט"ז/לב').
העונש הקשה מנשוא
שנענשו בו קורח ועדתו תמוה מאוד. ומתבקשת
השאלה: היכן הוא אותו משה, ה"רועה"
של עם ישראל, מסור ואוהב ישראל, שדרש למצות
עימם את הדין במלוא חומרתו? הלא ידוע הכלל:
"ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא".
אם כן, היה עליו לעמוד ולהתחנן לפני הקב"ה,
שיסלח לכל עוונם, כפי שעשה ב"חטא העגל"
וב"חטא המרגלים". אך משה נוהג בשונה
מן הצפוי - לא רק שלא ביקש רחמים עליהם אלא
דרש עונש חמור לקורח ועדתו ולא נתן להם
כל אפשרות ופתח לתקן את מעשיהם.
מסביר האלשייך הקדוש: כאן, במחלוקת קורח ועדתו היה מחויב עונש קשה, היות וקורח ועדתו הובילו את דגל הכפירה בנבואתו של משה, ובעצם בחירתו לתפקיד ע"י ה' והיה חשש שהדבר יתפשט בקרב כל רבדי העם ויגרום לכפירה בה' ובתורתו. לכן פעל משה להענשתם החמורה של קורח ועדתו. לעומת זאת, במעשה העגל והמרגלים, היתה מעידה רוחנית אך לא היה ערעור על עצם האמונה בה' ובתורתו או באמונה שמשה הוא שליחו של ה' ופועל מטעמו. לכן, עמד משה וביקש מה' שיסלח לחוטאים.
קורח בלעג שהוא ביטא לפירוש המצוות שנתנו למשה מסיני - "ציצית" ו"מזוזה" - החל ליצור רפיון וכפירה בה' ובתורתו והיה חשש שמא כל העם יושפע ממנו לרעה ותתערער האמונה של כלל ישראל בה'. חטא חמור שכזה חייב לקבל תגובה חריפה מאוד "למען יראו וייראו". כאן לא יעזרו דיבורים של חרטה ובקשה, כאן צריך לבוא אירוע בעוצמה חזקה שתכניס את כל העם להלם ותחזיר אותו למסלול תקין, באופן מיידי ונחרץ.
מכאן אנו רואים
שלא השנאה והכעס הנחו את משה בבקשתו מה'
להעניש בחומרה יתירה את קורח ועדתו אלא
אדרבה, אהבת ישראל היא זו שהובילה את שיקול
דעתו ודאגתו הרבה להמשכיות קיומו של עם
ישראל על פי תורת ישראל לאורך הדורות הבאים.
דוד דרומר
משלי שלמה:
מבוא לחלק השני שבספר משלי (פרקים י'-כ"ד)
לפנינו הקובץ השני של משלי שלמה המלך המאופיינים בפתגמי חכמה - "משלי שלמה", כמוזכר בכותרת.
בקובץ זה אוסף של פתגמי חכמה קצרים, בדרך כלל בני פסוק אחד ובהם שני סוגים עיקריים: פתגמים הקובעים אמיתות אובייקטיביות, כביכול, בעולם, כגון: "...בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת [יגון, צער] אמו" (י'/א'). יש גם פתגמים שיש בהם נקיטת עמדה מפורשת - באר היטב מה טוב ומה רע. בדרך כלל מנוסחים פתגמים אלה בצורת הנוסחה: "טוב א' מ-ב'" כגון: "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב" (י"ז/א'). בנוסחה זו החלק הראשון של הפסוק מתאר מצב שהוא לכאורה יותר גרוע מזה המתואר בחלקו השני של הפסוק. למרות הכל בנסיבות מסוימות המתואר בחלק השני טוב יותר מהמתואר בחלק הראשון. וכן: "טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט" (ט"ז/ח'). תכלית כל הפתגמים להטיף לאדם מוסר וללמדו כיצד ראוי וכדאי לו שינהג.
רבי מנחם בן שלמה המאירי (צרפת, המאה ה-יג' וה-יד'), גדול חכמי פרובינציה פרובנס בתקופת הראשונים ומגדולי פרשני התלמוד, מקדים לפירושו לספר משלי, המאופיין בסדר ובבהירות, את תכולת החלק השני של הספר לאפיונו: "ואיננו הולך על סדר דברים נמשכים (רצף הפסוקים) בפרשיות כראשון (פרקים א'-ט') אבל כולו פסוקים מפורדים, אין בהם התקשרות והרכבה זה עם זה (מבחינת התוכן, אלא) רק הרכבת שכנות (מלה מנחה משותפת)...לבד מעט שיתקשרו קצת פסוקים זה עם זה (בתוכנם) וכו'. לפי הנגלה (פשט הכתוב) מְיַעֵד באמונת גמול ועונש. הערת קצתם בהנהגה מדינית (התנהגות בחיי היומיום) וקצתם בעניינים תוריים (של התורה והמצוות)..."
ממשיך המאירי ואומר שהקובץ שלפנינו, מבחינה מבנית מחולק לארבעה סדרים, כדלהלן:
* האחד - שפסוק אחד מורה על שני עניינים, עם תקבולת ניגודית. לדוגמא: "זכר צדיק לברכה- ושם
רשעים ירקב" (י'/ז').
* השני - שני חלקי הפסוק עוסקים בעניין אחד. לדוגמא: "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין"
(ט"ו/לא'). כלומר: החלק השני של הפסוק, משלים את החלק הראשון.
* השלישי - שני דברים ממין שבח: "יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענווה" (לא מקבילות, אלא שני
משפטים מחוברים בעלי תוכן דומה).
* הרביעי - פסוקים בהם יש שני עניינים גם כן, אבל שניהם ממין הגְנוּת: "איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף" (ט"ז/כח').
היטיב להגדיר את מבנה הקובץ בקצרה הריק"ם - ר' יוסף קמחי (צרפת, פרובנס, המאה ה-יב'), פרשן מקרא, הוגה דעות ובלשן, בהקדמה לפירושו למשלי ב"ספר חוקה":
"רוב הפסוקים שבכאן: מחציתו שבח ומחציתו גנות ויש מתחיל בגנות ומסיים בשבח כמו 'שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה' (י'/יב'), ומהם שכולו גנות כמו 'קורץ עין יתן עצבת ואוויל שפתים ילבט' (י'/י')".
נמצאנו למדים
שלפנינו בקובץ הנתון פסוקים נפרדים שכל
אחד מהם מהווה אמרה של משלי חכמה, ברמה של
פתגם בעל מסר חינוכי-ערכי.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.