פרשת
שבוע
"ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל
החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד'/ו').
רש"י מבהיר:
"ושמרתם - זו משנה" (לשנן).
הרב
נבנצאל מסביר כי
לשינון יש משמעות עמוקה, הוא מורה על השחזה וליטוש. כשם שמלטשים את החרב והחץ שוב
ושוב, כך יש לחזור ולשנן את הלימוד. השינון מביא להעמקה נוספת, לסברה מחודשת,
להוכחה חותכת.
לא בכדי
אנו אומרים ב"קריאת שמע": "ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך
בדרך ובשכבך ובקומך".
כאשר
תהפוך הלמידה לעקרון ראשון בחייך וכאשר תדאג להשתמש בכלי מתודי מאוד עקרוני וחשוב -
השינון, או אז יתפתח מוחך היטב ויפעל ביתר שאת ועוצמה, כמו סכין מושחזת ומלוטשת.
הרש"ר
הירש לומד
מהצרוף "ושמרתם ועשיתם" שהשלב הראשון של חובת שמירת התורה היא לימוד בכל
הזמן ובכל מקום. באשר הלמידה מוסיפה חכמה והיא יסוד כל חיי האדם. אך אין ערך ללמידה
אם אין בצדה גם עשייה - קיום הלכה למעשה.
שני
תחומים אלה - שמירה ועשייה - הם "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". הפסוק מדגיש
חכמה ובינה כי הלימוד מביא לחכמה - המוח יקלוט ויפנים בתוכו אוצר
אדיר של ידע, הנובע מלימוד ומשיטות מרתקות שיעצימו את הנלמד בתוך המצבר המוחי. אך
יש צורך להוסיף לחכמה גם בינה - אמנות המחשבה הדרושה להגשמתה של החכמה, בהסקת
מסקנות נכונות לחיים תקינים.
לימוד
תורה מביא לאמונה, זה היסוד הבסיסי של חכמה ובינה המאפיין את העם היהודי מאז
ומתמיד.
לנו יש
טכניקות לימודיות אופייניות ללימוד תורה המקנות חכמה ותבונה. הלימוד מביא
ליצירתיות, להצטיינות, לפרסי נובל ולהד ציבורי ענק. כל העמים יודעים על חכמתנו
הנובעת מלימוד ושינון תורה ומקיום מצוות . הם מתפעלים ואומרים: "רק עם חכם ונבון
הגוי הגדול הזה". כלומר הלימוד בעם היהודי מופץ הלאה לעיני העמים כולם.
הרש"ר
הירש ממשיך להסביר כי החוקים והמשפטים הם הם הבסיס האיתן לקבלת התורה וללימודה.
התורה היא נצחית, מאז קבלתה בהר סיני לא השתנתה, שמרה על ייחודיותו של העם היהודי
לאורך כל הדורות והעצימה את החכמה והתבונה של לומדיה. זקיפות הקומה, האומץ, הנחישות
והרצון העז ללמוד תמיד תורה, חיזק אותנו בכל הזמנים.
חכמת העם
היהודי מובילה ליסוד מוצק בכל המחשבות והמעשים בעיקר בגלל המסירה לדור הבא, בזכות
הלימוד של "והגדת לבנך". הלימוד העצמי והעברת תורה לבנים נעשתה מאז ומתמיד בוודאות,
בהחלטיות ובנחישות. נמשיך לשמור על תורתנו - נלמד תורה ונלמדה לבנינו ולבני בנינו-
כפי שכתוב:
"רק
הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך...והודעתם לבניך ולבני
בניך" (ד'/ט').
ד"ר יחיאל
שרמן
משלי
שלמה
"מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי-שָׁקֶר, וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל.
בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל-פָּשַׁע, וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל. כֶּסֶף
נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט. שִׂפְתֵי צַדִּיק יִרְעוּ
רַבִּים, וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר-לֵב יָמוּתוּ. בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר, וְלֹא
יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ. כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה, וְחָכְמָה לְאִישׁ
תְּבוּנָה". (משלי
י'/יח'-כג')
לפנינו
שלוש תקבולות משלימות ואחת ניגודית, המתארות את שלימות המשכיל על פני הכסיל חסר
התבונה.
"מכסה
שנאה שפתי שקר, ומוציא דיבה הוא כסיל" - מי שמכסה בלבו שנאה כלפי הזולת, שפתיו
שפתי שקר בדברי חלקות וחנופה לשווא עליו, וכן המוציא דיבה - לשון הרע - הוא כסיל,
שאינו חושב ולא מבין, ובסופו של דבר יתגלה פשעו.
"ברוב
דברים לא יחדל פשע, וחושׂך שפתיו משכיל" - המרבה לדבר, לא יחסר פשעים כמו הוצאת
דיבה ושקר. לכן מי שחושך שפתיו - מונע משפתיו - מהרבות דיבורים, הוא איש שכל
ותבונה. הכסילים שונאים את הזולת ומוצאים דיבה על זולתם. הם חסרי תבונה ונימוס, תוך
ריבוי בדברים. המשכיל לעומת הכסיל, מקפיד בדיבורו תוך שהוא מודע למציאות ומשתדל
לדבר רק לצורך. כך הוא חוסך מעצמו ומאחרים נזקים.
"כסף
נבחר לשון צדיק, לב רשעים כמעט" - מוצגת לפנינו עליונות לשון הצדיק לעומת לשון
הרשע, האוויל. לשונו- שפתו של הצדיק,
העושה מעשי צדקה וחסד באושר ובאמונה, היא כמו כסף מובחר, מזוקק. כי הצדיק חוסך
בשפתו ושוקל בלבו מה ידבר ומה לא. אבל לב הרשעים - מחשבת הרשעים - הוא "כמעט", כמו
גוש שיש בו מעט כסף ורובו סיגים. לכן גם דיבוריו הם מעטי ערך.
"שפתי
צדיק ירעו רבים ואווילים בחסר לב ימותו" - דברי הצדיק והנחיותיו לאחרים, ינהיגו
וידריכו אנשים רבים הפונים אליו בשאלות חכם, לשמוע תורה מפיו. אבל האווילים, שאינם
חכמים ובזים לחכמה, בחסר לבם ימותו - ימותו כחסרי תבונה ורגש. חוסר התבונה נובע
מחוסר רגש אנושי יסודי.
"ברכת
ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה" - החכם מבין שהעושר בא לו מאת ה' והוא זוכר
לברך את ה' בכל עת על ההישגים שזכה להם. ברכת ה' תביא עושר ואושר למבורך והוא לא
עבד לכספו. אין לו דאגות מיותרות והוא לא הופך את העושר לעצב - לאליל, ואינו חושב
שהונו בא לו בכוחו בלבד.
"כשחוק
לכסיל עשות זימה, וחכמה לאיש תבונה" - לכסיל, לחסר התבונה, קל ופשוט לעשות מעשי
תועבה, זה עבורו כמשחק ושעשוע והוא ממהר ורץ לעשות דברים מבלי לחשוב כראוי קודם.
לעומתו, לאיש הנבון - התבונה היא כחכמת חיים, היא ברכת ה' המביאה את מיישמה לעושר
ואושר.
מסקנה: על
האדם להשתדל להיות משכיל - לחשוב היטב באופן שקול לפני שמדבר ו/או עושה משהו ולהגיב
רק על מה שצריך. בכך תושג המטרה בדרך הכי נעימה ולחשוב היטב באופן הגיוני ושקול תוך
הפעלת הרגש, במינון המתאים, כיסוד לחיים טובים. כמו כן, עליו להכשיר עצמו להבנה
נאותה על מנת שתחול עליו ברכת ה' כאשר הוא ראוי ומסוגל
ליישמה.
ד"ר אברהם
גוטליב
המרכז
ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.