פרשת שבוע
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם...ואהבך וברכך והרבך וברך את פרי
בטנך ופרי אדמתך..." (דברים ז'/יב'-יג').
דרך הלמידה המקובלת ביותר לכל אדם, מקטנותו ועד בגרותו, היא השמיעה. ילדים
שומעים דברי הוריהם ואחיהם, מקשיבים לדברי חברים, למורים, למרצים, לאמצעי התקשורת.
הלמידה, ההשכלה, המטען הרוחני, מוטמע בתוכנו בעיקר דרך
השמיעה.
הכתוב פותח ב"תשמעון" זו שמיעה כמשמעה - קליטה פנימית של הרוח.
השמיעה היא אחד מן החושים באדם העוזרים לו להסתדר יותר טוב בעולם. היא בעצם הבסיס
לתקשורת בכל חיי האדם ובזכותה אנו מפתחים את כישור השפה והדיבור ויודעים טוב יותר
להתמצא בסביבתנו. המוח שלנו מקשיב ומחדיר לתוכו את אשר שמע ולמד.הקולות הנשמעים
חודרים דרך האוזניים, והמוח מפענח את מהות הצלילים והקולות. תוצר השמיעה מביא
למילוי המצבר המוחי, היינו: המטען הרוחני גדל ומתעצם. כדי שהנשמע באוזן והנקלט במוח
ישאר זמן רב יותר במוחנו ולא יעלם, יש לפתח כלים ומיומנויות זיכרון. כדי שהשמיעה
תיקלט במוח, יש ליצור מערכת שתסווג כל שמיעה לקבוצות הומוגניות, להפוך את השמיעה
לתפיסת עולם, לשייכה לנושא ברור מאוד, היינו: האדם צריך לבצע פעולות מתודיות כדי
שהשמיעה תישמר במוחו ותוכל בבוא העת לפרוץ החוצה ולהופכה
למעשים.
קיום המצוות תלוי בשלושת שלבים חשובים: שמיעה, שמירה ומעשים, כנאמר:
"תשמעון...ושמרתם ועשיתם". יש צורך
בשמיעה, בהקשבה לנאמר, להחדיר השמיעה פנימה
לתוך המוח, אך לשמור את השמיעה כפי שצריך.
שהרי השמיעה היא בת חלוף, אם אין שומרים אותה היא נעלמת כאשר שומעים עוד דברים,
רעיונות נוספים בתחום אחר. כדי לעגן את השמיעה במוח ולהופכה למשהו משמעותי, עלינו
למצוא את הדרך המתודית הנכונה לשמור את הנשמע. האדם צריך ללמוד, לרכוש דעת אך קיים
הצורך לשמור את הלימוד בתוכו - שמירה נאמנה כדי להביא את הדברים לידי מעשה - לקיים
את המצוות, לעשותם.
התוצאה הראשונה על קיום המצוות, הלכה למעשה - על שמיעה, שמירה ועשייה - תהא
"ואהבך", זוהי אהבת ה'. אך לא די בכך, הקב"ה יברך אותך, יצליח כל
דרכך "והרבך" - תלך תתרבה ותשגשג בדורות ההולכים וגדלים, כל דור יחזור ויבטא
את רוחך ואת נאמנות מעשיך. כך ההתרבות האנושית תגדל בעוצמה, בכמות ובאיכות, מתוך
תורת ישראל ועשייתה. ברכת פרי בטנך, הספוג בקיום מצוות ולימוד תורה, יביא גם לברכת
פרי אדמתך. הארץ תפרח והיא תספק את צורכי האוכלוסייה שמתרבה. כל זאת, "...למען
תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם"
(ח'/א').
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ, וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן.
יַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם
וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם, כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". (משלי
י'/כד'-כו')
"מגורת רשע היא תבואנו ותאוות צדיק יתן" - ה' בוחן כליות ולב והוא
יודע מהו הדבר שמפניו פוחד וחושש מאוד הרשע. הפחד (המגור) שמפניו הכי מפחד הרשע,
יבוא אליו מאת ה'. מכאן, שיש להעניש את הרשע בעונש שהכי מרתיע ומפחיד אותו. לעומת
זאת - "ותאוות צדיק יתן" - ה' יתן גמול לצדיקים המהלכים בדרך הישר והחיוב -
את הטוב שאליו הם מתאווים. שכרו של הצדיק יהיה, שיקבל את הדבר שהוא הכי רוצה שיקרה
לו, הכל מאת ה'. ההבדל המהותי בין הצדיק לרשע: הרשע חושש מהרע והצדיק מתאווה אל
הטוב, הרשע יודע ממה לחשוש והצדיק יודע אל מה להתאוות ולצפות.
"כעבור סופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם" - כח הרשע הוא זמני ושברירי
בעוד כח הצדיק הוא יציב ואיתן: הרשע יעלם כמו רוח סערה שעוברת פתאום. אבל הצדיק הוא
"יסוד עולם" - יסוד איתן שיתקיים זמן רב באמצעות זרע בר קיימא, ע"י צאצאיו
להמשכיות הדורות פיזית ורוחנית. יש לבחון את קיום הרשע והצדיק לטווח הארוך: לרשע
אין קיום קבוע, הוא חושב רק על הרגע, רק על הטווח הקצר. הוא איננו מתמודד עם קשיים
ועושה דברים להנאתו הרגעית מבלי להשקיע מחשבה בהשלכות מעשיו לעתידו ולעתיד צאצאיו
ולכן הוא גורם הרס רב כרוח סערה, אך גם חולף מהר כמו רוח סערה שאחריה הוא נעלם ובא
השקט לעולם. לעומתו, הצדיק - חושב לטווח ארוך ומשקיע מאמץ כדי להתגבר על קשיים. הוא
איננו חושב רק על עצמו אלא מתחשב בזולת ולכן בשעת קושי - בעת סופה - הם תומכים זה
בזה ומתגברים ונשארים יציבים לעולם.
"כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, כן העצל לשולחיו" - השליח העצל,
שאינו מבצע שליחותו כרצון שולחו, גורם לו מורת רוח, כעס ורוגז. כאשר הסכים לבצע את
השליחות גרם השליח לשולחו קורת רוח ונחת שנזדמן לו והוא מוכן לסייע לו. אולם בסוף -
אכזבה, השליח העצל לא מבצע את שליחותו כראוי ומאכזב את שולחו. למה הדבר דומה? לחומץ
לשיניים ולעשן לעיניים: החומץ - שם כללי לדברים חמוצים מעוררי תיאבון הנאכלים לפני
הסעודה, הם מענגים אבל גורמים לנזקים לשיניים תוך פגיעה בעצם השן, מה שמעכב את
האכילה. העשן העולה מן המוגמר - קטורת בסוף הסעודה, מפיץ ריח טוב של קטורת ומזיק
לעיניים תוך שהוא מעכיר אותן. בנוסף, טעם החומץ נדבק לשיניים ולכן אין הנאה מהאוכל
המוגש לאחר מכן והעשן נדבק לעיניים ואי אפשר להיפטר ממנו.כך העצל - הוא "נדבק
למקומו" ועד שהוא זז לבצע את המשימה, יהיה בכך יותר נזק מאשר
תועלת.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.