פרשת "מקץ"

פרשת שבוע

 

"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך..."

 

מתתיהו, בעל עוצמה מנהיגותית, מגבש את ההנהגה של בניו. הוא משדר כח ועוצמה, ביטחון, זקיפות קומה ורצון עז להתגבר על מלכות יוון הרשעה. מתתיהו, המנהיג הדגול, חדור אמונה בצדקת הדרך ומנחיל זאת גם לבניו - אמונה שהפיחה בהם אומץ לב אדיר לצאת למלחמה תוך נחישות לנצח. באמונתו החזקה, נתן מכוחו לבניו, להוביל את היהודים למלחמה צודקת זו, גם אם מעטים הם מול היוונים הרבים. כאשר המנהיג חש כי יש בו אמונה בדרכו הנכונה, הוא מוצא דרכים מגוונות ויצירתיות כדי לנצח. כאשר למנהיגים, אידיאולוגיה משותפת ואיתנה, הם יֵצאו לקרב למרות הקשיים, אף כי נראה שהמשימה בלתי אפשרית, כי אם רוצים לנצח - מנצחים. הניצחון האדיר הושג בזכות מנהיגות איתנה, כריזמטית ובעיקר מאמינה בעזרת ה' ובצדקת הדרך. אנו מודים לה' על התשועה ועל הנס המדהים של הניצחון הענק, ועם זאת, ברור שללא הנהגה חזקה ואמונה אדירה אי אפשר היה לצאת למלחמה צודקת זו.

אנו לומדים מהחשמונאים את חשיבות היצירתיות בכל ניצחון. היהודים הגיבורים שהכירו היטב את ההרים דאגו להוביל את האויבים להרים, למקומות בהם יתרונם בולט. הם ידעו את הכלל - במקום שהנך מכיר, שם נקודות החוזק שלך יבואו לידי ביטוי. המנהיג הטמיע במונהגיו אומץ לב, נחישות ומסירות נפש, והגביר בהם את היכולת לנצח. נס פך השמן, אף הוא מלמדנו על חשיבות האמונה, החלום והצפייה לישועה. כאשר האמונה קיימת, כאשר הצפייה לישועה מוטמעת בכל אדם, קיים רצון עז ומוטיבציה להצליח ולנצח, ולהחזיר עטרה ליושנה. כך עשו החשמונאים לאחר ניצחונם על היוונים: "...ואחר כך באו בניך לדביר ביתך...וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול". לאחר הניצחון וטיהור בית המקדש, הנציחו את האירוע הנסי וקבעו שיחגגו במשך שמונה ימים - כדי להודות לה' על הניצחון ועל נס פך השמן.

מצווה חשובה מאוד בחג החנוכה היא "פירסומא ניסא" (פרסום הנס) בהדלקת נרות, בהפצת אור גשמי המבטא את האור הרוחני - אור היהדות. חובת הנחת החנוכיה הוא במקום הפונה אל רשות הרבים - על אדן החלון או בפתח הבית - כדי להפיץ את הנס המדהים שעשה לנו ה'.

מדליקים כל יום נר נוסף - לסמל את הפלא שגדל מיום ליום, במשך שמונה ימים. כך צריך כל מנהיג - מורה, הורה - להרבות בעשיה בשלבים: להתחיל עם "נר אחד" ולהמשיך להאיר את העולם בעוצמה גדלה והולכת - בהקניית ידע, בהעצמת אנשים, בהקשבה ומתן יחס של כבוד ואהבה. לאור של כולם, של כל הנרות, יש עוצמה הרבה יותר חזקה מאורו של נר אחד, על כן יש לעשות למען אחדות וגיבוש. יש להעצים כל אחד ואחד ואת כולם יחד, כגוף משותף. כל אחד יתן את חלקו לכוח המשותף של הפצת אור יהודי, שיביא לקרוב לבבות בין כל באי עולם. כפי שאמר הרב קוק זצ"ל: "צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו כשל חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו"

 

ד"ר יחיאל שרמן

 

 

 

משלי שלמה

 

"לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ, וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ. בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים, וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל-מָוֶת. בֵּן חָכָם מוּסַר אָב, וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה. מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב, וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס. נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ. מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל, וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן".  (משלי י"ב/ כז' - י"ג/ד')

 

 

לפנינו תקבולות המדגישות את החריצות כתנאי בסיסי להצלחה בחיים, את עשיית הצדק באופן מעשי כדרך חיים, את התבונה של הבן השומע לעצת אביו ואת העובדה ששמירת הלשון שומרת למעשה על האדם.

 

"לא יחרוך רמיה צידו, והון אדם יקר חרוץ" - הצייד שהשיג במרמה את הציִד שבא לידו, לא יזכה לחרוך אותו - לצלות אותו. אכן, בשר הצלוי ישירות על האש, הוא בשר חרוך שקשה לעיכול. מי שמרמה הוא למעשה עצלן, הרוצה להשיג דברים בנקל, ללא מאמץ או במינימום של השקעה. החרוץ, לעומתו, רואה ברכה בעמלו. הוא בעל מוסר עבודה גבוה, הוא יודע שכדי להשיג את פרנסתו עליו לעבוד מתוך אמת וצדק. רכושו מוערך ויקר בעיניו, כי הוא התאמץ כדי להשיגו.

"באורח צדקה חיים, ודרך נתיבה אל מוות" - מי שחי ומתנהג בצדק, בדרך הצדקה, היושר והאמת, יש לו חיים. כי הצדקה היא אורח חיים - דרך חיים נבונה ויעילה. שהרי, דרכו - כנתיב ישר ובדוק, היא נתיב בטוח "אל-מוות" ומוביל לחיים.

"בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה" - הבן החכם, בעל התבונה, שומע ומיישם את דברי המוסר והתוכחה ששמע מאביו, בהתנהגות נאותה. בעוד הלץ - הבן שאינו רציני - לא מבין את כוונתו הטובה של אביו לתקן את דרכו ולשפרה, ולכן אינו שומע לגערת אביו. הוא רואה את המוסר החיובי של אביו כדבר שלילי ואילו הבן החכם מבין ורואה את מוסר אביו כתוכחה חיובית ומתקנת, לכן הוא מצליח בחיים.

"מפרי פי איש יאכל טוב, ונפש בוגדים חמס" - בהשאלה, מתנובת פיו, לפי הדיבור היוצא מפיו, יאכל האדם - יהנה האדם מהטוב. אדם המקפיד ושומר על דיבורו באופן מבוקר ומוציא מפיו רק דיבורים הולמים וראויים, הוא נהנה מחיים טובים. לעומתו, הבוגדים הם אנשי רֶשָׁע, שיאכלו את פרי החמס - יסבלו וישאו בתוצאות דרכם השלילית.

"נוצר פיו שומר נפשו, פושק שפתיו מחיתה לו" - כלל ידוע הוא: מי ששומר על מוצא פיו, על דיבורו, שומר עצמו מצרות. אולם לעומתו, הפותח שפתיו ודיבורו שוטף, ללא הבחנה וביקורת - סכנה היא לעצמו כמו בור פתוח.

"מתאווה ואין נפשו עצל, ונפש חרוצים תדושן" - העצלן, חסר המוטיבציה והשאפתנות, מתאווה - יש לו תיאבון רב למזון אך אין לו את אשר הוא מתאווה לו, כי הוא בטלן ולא דאג לעצמו. לעומתו, החרוצים שמשתדלים, טורחים, עמלים ויגעים - נפשם תתענג על הטוב והם יראו ברכה והצלחה ביגיע כפיהם.

 

ד"ר אברהם גוטליב

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

אוניברסיטת "בר-אילן"

"חוויית השבוע" מוגש ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות