פרשת שבוע
"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך
וחמורך..." (שמות כ"ג/יב').
פרשת "משפטים" עוסקת בעיקר במצוות מעשיות ובדינים
הדנים בעניינים שבין אדם לחברו. המצוות שבין אדם למקום מופיעות רק בסוף הפרשה וגם
הן מדגישות את העניינים החברתיים. אחת המצוות שמוזכרות בפרשה היא מצוות השביתה
בשבת. התורה מצווה לשבות בשבת "למען ינוח שורך וחמורך".
מכאן, שהיהודי מצווה על שביתת בעלי החיים שברשותו בשבת ממלאכות שהם
עושים עבור האדם, להבדיל ממלאכות שבעלי החיים עושים בעבור עצמם, כמו תלישת עשבים
לצורך אכילתם. הציווי מדגיש את הביטוי "ינוח
שורך וחמורך" בשונה מהציווי לגבי האדם "וביום השביעי תשבות". מכאן שעל האדם מישראל להניח לבהמתו
לעשות מלאכות בעבור עצמה ונוחיותה.
הביטוי "למען ינוח שורך וחמורך" מעורר תמיהות ושאלות
אצל רבים מפרשני המקרא: האם זו המטרה של שמירת השבת - כדי שינוח "שורך
וחמורך"? הרי ידוע ששמירת השבת מבטאת את האמונה בבורא עולם ובמעשה בראשית, את
האמונה במעמד הר סיני, ולאו דווקא את מנוחת השור והחמור. אם כן, מדוע בחרה התורה
להעמיד את הציווי עם נימוק זה?
הרב יוסף זוין בספרו
"תורה ומועדים" אומר על כך: "לשור ולחמור" יש תפקיד מיוחד
שמתחבר לתכונות אופי שונות של בני האדם, כמו זריזות או עצלות. פעמים התכונה משפיעה
באופן חיובי ופעמים בכוון השלילי. אופיו של האדם הדומה לשור שהוא כוחני ונוגח, בא
לידי ביטוי בזריזות לדברים חיוביים, אך הוא יכול לנצל את אותו המרץ לביצוע מעשים
רעים. חמור הוא עצלן בטבעו, תמיד קר לו ואינו נלהב לשום דבר. האדם העצל הדומה
באופיו לחמור - פעמים משפיעה עצלותו בכוון השלילי על קיום מצוות ופעמים העצלות היא
חיובית - כאשר הוא מתעצל לעשות דבר שלילי. על האדם מוטלת החובה לתעל תכונות אופי
אלה לכוונים חיוביים ומועילים לעצמו ולחברה שבסביבתו. פעמים עליו להיות עצל כמו
החמור - להתעצל לעשות מעשים רעים, ומנגד לאמץ את תכונת האופי של השור - הזריזות -
כאשר עליו לקיים מצוות ומעשים טובים.
אם כן, ניתן להסביר את הביטוי "למען ינוח שורך וחמורך"
בדרך נוספת: גם אם כל השבוע אתה עובד בהתלהבות כמו השור,או אם אתה עובד בעצלות כמו
החמור, בשבת - עליך לשבות, להתנתק מכל אותן התכונות של השור והחמור, "למען
ינוח שורך וחמורך" - הכוונה לתכונותיך שלך - מצד אחד של תכונת השור
המתלהם ומצד שני הקרירוּת של החמור. מכאן, שעל האדם עצמו להשבית ביום השבת את כל
סוגי העבודה והמחשבה הבהמיות שלו וממידות השור והחמור הטבועות בו.
דוד דרומר
משלי שלמה
"מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב, וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב.
פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ. חָכָם יָרֵא וְסָר
מֵרָע, וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ. קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת, וְאִישׁ
מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא". (משלי
י"ד/יד'-יז')
לפנינו תקבולת ניגודית המציינת את העובדה שהאדם עצמו קובע בהתנהגותו
את מצבו בחיים, מסבירה את עליונות האדם הפיקח על ה"פתי", ועליונותו החכם
- היודע לשמור את עצמו ולהתגונן בפני הסכנה, ומדגישה את השלילה אשר במעשים הנעשים
מתוך כעס.
"מדרכיו ישבע סוג לב, ומעליו איש טוב" -
מהתנהגותו הקלוקלת יסבול אדם לא ישר, שמחשבתו מסוגסגת בסיגים, בפסולת של מחשבה מעוותת. לעומתו, ממעלליו - ממעשיו - ישבע
ויהנה איש טוב טהור לב, אמיתי וישר. הכלל הוא כפי שנאמר: "בדרך שאדם רוצה
לילך בה, מוליכין אותו" (מסכת מכות דף י'/ע"ב).
במסגרת ההשגחה הפרטית שבעולם, ניתנה לאדם זכות הבחירה החופשית, תוך
המלצת התורה לבחור בטוב ככתוב בפרשת "ניצבים": "ראה נתתי לפניך
היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים
למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל'/טו'-כ').
"פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו" - הפסוק
שהפך לאמירת כנף: "פתי
מאמין לכל דבר". הפתי, האדם הנוטה להתפתות, הוא צעיר, "ירוק"
וחסר ניסיון. הוא מאמין באופן גורף ותמים-נאיבי, לכל מה שאומרים לו, מבלי לבדוק,
לאשר ולאשש את הדברים לאשורם. לעומתו, האדם הפיקח, במיוחד כשהוא בעל ניסיון, יבין
לאשורו - יתבונן לדרכו לפני שילך בה ולא יסור מדרך הישר. הוא יתבונן ויחשוב כהפעלה
מעשית של החכמה אשר הוא ניחן בה. הוא לא יעשה דברים שאומרים לו לפני שיחשוב, יבדוק
ויגיע למסקנה אם הדבר כדאי לו.
"חכם ירא וסר מרע, וכסיל מתעבר ובוטח" - האדם החכם בעל התבונה, היודע להבחין במצב סכנה, מפחד ונזהר
מפני הסכנה הצפויה ומתרחק ממנה. ולעומתו, האדם חסר התבונה, מתמלא בכעס ובגאווה,
הוא בוטח בעצמו ונופל ברע. בעוד שהחכם קורא נכון את המצב המציאותי, מי שלא ניחן
בתבונה בוטח בעצמו ללא סימוכין.
"קצר אפיים יעשה איוולת, ואיש מזימות ישנא" - האדם
הפזיז והנמהר, שהוא ההיפך מ"ארך אפיים", הוא חסר סבלנות, הפועל מתוך כעס
ולכן הוא גורם לעצמו לעשות מעשים לא חכמים והוא נאלץ לשאת בתוצאות השליליות של
מעשיו. גם האדם המביא את מחשבותיו הרעות לידי ביצוע באופן מתון יותר הוא שנוא
לשמים ולבריות, כפי שאומר ר' חנינא בן דוסא: "...וכל
שאין רוח הבריות נוחה הימנו - אין
רוח המקום נוחה הימנו" (מסכת אבות ג'/ט'). מכאן,
שכל מעשה הנעשה מתוך כעס הוא לא טוב, בין אם נעשה בפזיזות ובין אם במתינות.
מסקנה:
ישנה סבירות גבוהה שמי שמתנהג בעולם ביושר ואמת, חייו מתנהלים באופן
חיובי וטוב. אסור להאמין לדברים שאנו שומעים באופן גורף וללא בדיקה. יש לחשוב,
להתבונן, לבדוק ולהסיק מסקנות. יש לבדוק ולבחון כל דבר בקפידה ולהיזהר מסכנות
העלולות להוביל לכישלון, וכמובן - לא להגיע לידי כעס, שהוא יסוד הדברים הרעים עלי
אדמות.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.