פרשת שבוע
"ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה/ח').
תכלית הקמת המשכן היא להביא להשכנת השכינה בלב כל אחד מישראל ובאומה הישראלית כולה.
האברבנאל מציין שיש 3 תנאים לכך:
א. כל אחד יתרום כאשר ידבנו לִבּוֹ - בבניית משכן קודש, שישכון בתוך כל אחד מאתנו, יש צורך בשותפות בתרומה ממשית של כל אחד, יש צורך שכל אדם יתרום וירגיש שותף לבנייה.
ב. הנתינה תהיה מתוך רצון ללא הכרח, איש אשר ידבנו לבו.
ג. תכונת הנתינה תהא טמונה בתוככם - היא צריכה להיות חלק בלתי נפרד מכם.
מכאן נלמד כמה עקרונות חשובים לבניית עם, לבניית משכן, להחדרת תורה. שותפות כל אדם, תרומתו של כל אדם ותחושה שהתוצאה היא שהשכינה שורה בי בתוכי ולא "רק שם" במשכן. בבניית קהילה יש צורך באחריות הדדית, בנתינה לזולת, אך כל זאת מתוך בניית ייחודיות פרטית אישית ומשפחתית. המשכן לעם ישראל כולו, מתחיל בבניה הפנימית האישית בכל יחיד. עָם בנוי מפרטים, כל אחד הוא חוליה משרשרת ארוכה וקשה של משכן. כל אחד תורם, וכל אחד צריך לחוש שהוא כאמור חלק מן השלם. לא בכדי קיימת תרומה של מחצית השקל, אתה לבדך אינך מושלם, תמיד צריך אדם נוסף כדי להשלים את התמונה.
הארון - אינו בנוי מקשה אחת, אלא מעצי שיטים בתוכו. התפתחות העץ ופירותיו תלויים בהשקעתנו ובטיפולנו בו. ככל שנשקיע עמל - בהשקיה, בדישון, בגיזום, כן נזכה לפירות מדושנים ואיכותיים יותר. הארון היה אמנם בנוי מחלקים - עצי שיטים - אך היה מצופה בזהב טהור. לסמל,שיש צורך במסגרת, בגבולות. כל אחד מאתנו עובד ששה ימים בשבוע, כל אחד ויוזמתו, חכמתו ויעילותו. אך ביום השבת כולם שובתים - זו המסגרת שאין עליה עוררין, כמו הזהב הטהור העוטף את ארון הקודש. בניית המשכן - האתגר הגדול ביותר לכושר עשייתו של האדם בתחום עמל הכפיים והקדושה שבו אינה דוחה את מצוות השבת.
מידות הארון - אמתיים וחצי אורכו אמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו. כל כלי המשכן, מלבד הארון - המבטא את שיא הקדושה במבנה המשכן כולו - היו בעלי מידות שלמות. לומר, שאל לו לאדם לחוש כי הוא שלם, היחד יוצר שלמות.
הקמת המשכן הוטלה על כל עדת בני ישראל, התרומה חלה על כולם, אנשים ונשים. בניית המשכן מסמלת את בניית הבית היהודי - הקמת משפחה בישראל, שהיא מצוה חשובה ביותר. בבניית פרויקט יש צורך ב-3 גורמים, שהיו בבניית המשכן: תכנית, אנשים ואמצעים, אך החשוב מכולם הוא הגורם האנושי. כך גם בבניית התא המשפחתי, הבית החדש - המשכן - הבעל והאשה צריכים להשקיע מחשבה בתכנון הבית המשותף שלהם, בנתינה ובתרומה לאיכות בניית המשכן המשפחתי, כל אחד לחוד ושניהם יחד. להיות כמו הארון - גם עץ וגם זהב. מצד אחד - להישאר נאמן לחינוך מבית הוריו ומצד שני ליצור שילוב של התכונות החיוביות ולתרום לאיכות הבניה המשותפת - הדור הבא - מתוך אחדות ואהבה, ולהיות תורם ונתרם כאחד. או אז יתקיים בהם הפסוק: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת, וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת. שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים, וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק. גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ, וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים. בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא, וּמְחוֹנֵן עניים (עֲנָוִים) אַשְׁרָיו. הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע, וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב. בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר, וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר". (משלי י"ד/יח'-כג')
לפנינו תקבולת ניגודית ותקבולת משלימה המסבירות את יתרון הפיקחים בעולם ומדוע לאדם עשיר יש בדרך כלל הרבה ידידים, את הצלחת האנשים העושים מעשים טובים וחושבים מחשבות טובות וחיוביות, ואת יתרון היגיעה והעמל בעולם.
"נחלו פתאים איוולת, וערומים יכתירו דעת" - האנשים התמימים, שמקבלים כל דבר כמובן מאליו, מבלי לבודקו לאשורו, הם אוחזים בחוסר חכמתם כאדם בנחלתו, כאילו קיבלוה בירושה. לעומתם, הפיקחים - שיש להם כבר ניסיון, סופם שיתעטרו בכתר דעת וחכמה. הפיקחים לא מקבלים כל דבר כמובן מאליו, אלא בוחנים, חושבים ובודקים.
"שחו רעים לפני טובים, ורשעים על שערי צדיק" - הרעים שלא חשבו לפני מה שעשו, יהיו כפופים לפני הנוהגים בטוב. הדבר בא לידי ביטוי מעשי בכך שהרשעים יסבבו על שערי בית הצשיקים לבקש אוכל. הפתאים - התמימים - יבינו בדרך הקשה, לאחר מעשה, שיש לחשוב ולפקוח עיניים כדי להבין מה עושים ולא להגיע עד פת לחם.
"גם לרעהו ישנא רש, ואוהבי עשיר רבים" - אפילו לחברו הקרוב אליו יהיה האיש דל האמצעים שנוא. זה בגלל מצבו הכלכלי הירוד, שגורם לו להיות למשא ולמעמסה על קרוביו ומשום שרואים בו איש לא יוצלח. לעומתו, ידיד העשיר הם רבים כי הם מצפים לחסדיו ולעזרתו. זוהי, לדאבוננו, המציאות הקיימת - שאנשים יוצרים קשרים בגלל שיקולי כדאיות ורווחיות ולא בגלל אהבת אמת.
"בז לרעהו חוטא, ומחונן ענווים אשריו" - מי שבז ומזלזל בחברו בגלל שהוא דל אמצעים, הוא חוטא לה' שגזר עליו להיות עני. לעומתו, מבורך בברכת ה' זה שחונך ומרחם, תומך ועוזר לעניים שבלשון נקיה הם ענווים - המנסים שלא להבליט מצבם. אדם זה שעוזר לעניים מתוך שהוא מסביר להם פנים, מקיים את מצוות ה', כפי שנאמר: "וכי ימוך אחיך...והחזקת בו" (ויקרא כ"ה/לה') כלומר: אם תראה עני בקרבתך, תתמוך בו ותסייע לו.
"הלא יתעו חורשי רע, וחסד ואמת חורשי טוב" - כידוע, לפי טבעו של עולם רק מי שחושב בלבו מחשבות טובות וחיוביות זוכה לטוב, וכל מי שזומם מחשבות רעות ושליליות ילך לאיבוד ויכשל במזימתו. מי שחושב ומתכנן דברים טובים וחיוביים הוא מצליח להשיג וליצור חסד ואמת.
"בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתיים אך למחסור" - בכל טורח, יגיעה ומאמץ יש יתרון ומעלה לעושהו. אולם, מי שמרבה לפטפט בשפתיו, במקום לעשות, יש לו חיסרון גדול ומשמעותי.
מסקנה:
יש לפקוח עיניים, להתבונן ולחשוב בדעת ובתבונה, ולעשות מעשים טובים של צדק ויושר. עלינו לשאוף להיות אמיתיים וחברים טובים, שלא על מנת לקבל פרס (כמצוין בפרקי אבות א'/ג'). טוב מביא לטוב ועל כן עלינו להשתדל ולעשות מעשים טובים ולחשוב רק טוב מתוך אמת וצדק. העמל והיגיעה גורמים לאדם להעריך ולהוקיר את מה שהצליח להשיג ביגיע כפיו, מאשר אם הדבר היה ניתן לו חינם אין כסף וללא כל מאמץ.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.