פרשת שבוע
"ויקחו בני אהרון, נדב ואביהוא, איש מחתתו ויתנו בהן אש...ויקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא י'/א'-ב').
במסכת חגיגה כתוב: "אין בית מדרש ללא חידוש" (דף ג'/ע"א). היינו קיימת ביהדות חשיבות גדולה להתחדש, להתקדם, להשתפר, לבצע ולהגות רעיונות חדשים, להיות יצירתיים וכמובן ליזום תחומים מקוריים ומרתקים.
אנו יודעים שארון הקודש היה עשוי מעץ ארז ומצופה בזהב טהור. לשני המרכיבים משמעות סמלית: העץ מסמל את חשיבות ההתחדשות, שהרי אִפיונו המיטבי של העץ הוא בגידולו המתמיד, בהתפתחותו ובצמיחתו הנפלאה ואילו הציפוי -זהב טהור - מדגיש באופן החלטי וברור כי להתחדשות יש גבולות. הצמיחה והחדשנות - היוזמות והרעיונות - חייבים להיות נתונים בתוך "מסגרת".
תורתנו הקדושה, אותה קיבלנו בסיני, הכוללת את "עשרת הדיברות" ואת כל תרי"ג המצוות, תקפה לנצח. אלא שהעולם המתפתח והמתחדש מאפשר לנו להתחדש בתוך מסגרת קיימת - בתוך "ארון הקודש". לא לחרוג מעבר לציפוי הזהב. התחדשות בתוך היהדות חייבת להיות בגבולות המותר.
בפרשת "שמיני" אנו קוראים על מעשיהם של נדב ואביהוא בני אהרון. שניהם הקריבו "אש זרה" אשר לא ציוו אותם ולכן קיבלו עונש מיידי על העבירה שנעשתה.
יש פירושים שונים על התנהגותם של נדב ואביהוא, מייחסים להם שלמות ותמימות, אנשים טובים שלא עשו דברים רעים כלל, לא במעשיהם ולא בהתנהגותם. הדלקת אש זרה היה חטאם היחיד, אלא שהפעם הם טעו וסטו מהוראת משה. משה רצה לקדש שם שמים - שהאש תגיע רק לשמים - ע"פ הרשב"ם, והם עשו אחרת מהוראת משה. משה הציג לכולם את קדושת המקדש והחשיבות להיות זהירים בעבודת הקודש כדי להגביר את קידוש השם. במקרה כזה של קידוש השם וקדושת המקום, לא ניתן להמתין ולוותר אלא יש להעניש מיידית.
חכמים מתארים את נדב ואביהוא כאנשים נבונים יוזמים ויצירתיים, אך לא היתה להם סבלנות. הם קינאו במשה ואהרון וציפו לרשת אותם ולהנהיג את על ישראל, כמתואר במסכת סנהדרין. הם מאוד העריכו את עצמם ויכולתם והפעילו תכונה מנהיגותית שלאהיתה במקומה. היתה בהם "תעוזה" לבצע חידושים אך פרצו גבולות, שהרי לא קיבלו עליהם אישור. היינו, מֵעֵבֶר לציפוי ארון הקודש - מֵעֵבֶר לציפוי הזהב. כאשר החליטו להקטיר קטורת ולהקריב אש זרה, לא התייעצו עם משה ולא עם אביהם אהרון.
במסכת עירובין (ס"ג/ע"א) מצויין שאף היו שתויי יין, לא רחצו ידיהם ורגליהם, לא לבשו בגדי כהונה ופעלו מתוך דחף בדרכם שלהם ללא חובות ברורים ובהירים.
חשוב שנזכור כולנו - הורים ואנשי חינוך - שמותר להיות חכמים, נבונים,יצירתיים ויוזמים, מתחדשים כל הזמן וגורמים לתהליכי שינוי, אך הכל חייב להיות מתוך חוקים והוראות, מתוך תורה וקיום מצוות ובגבולות מותרים. כך עלינו לחנך את ילדינו ולעודד אותם לחשוב היטב, להפעיל מוח יצירתי, להגות רעיונות ולבצעם, אך הכל במסגרת הולמת ונכונה.
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח-אָב, וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ. אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת. הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד, וּבְרֹב יוֹעֲצִים תָּקוּם. שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב. אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה". (משלי ט"ו/כ'-כד')
לפנינו תקבולות המציינות שבן חכם מעניק נחת להוריו, שהתייעצות היא חשובה ונחוצה כתנאי מקדים להצלחה, ומדגישות את מעלתו של איש התבונה, את חשיבותה של תשובה נכונה בזמן הנכון ואת עליונותו של האדם המשכיל.
"בן חכם ישמח אב, וכסיל אדם בוזה אמו" - בן צעיר, שקנה חכמה, גורם שמחה לאביו המתכבד בו. ואילו אדם לא חכם אפילו כשהוא מבוגר הוא ביזיון לאמו. הלשון פיוטית, אך כוונה לשני ההורים. שכן, שמחת האב היא גם שמחת האם, וביזיון לאם הוא גם ביזיון ובושה לאב. היות שהאב מלמד את בנו תורה, הצלחתו של הבן היא הצלחתו הישירה של אביו, מורו ורבו, וכמובן גם של אמו. לעומת זאת, כשאין הצלחה אלא בושה וכלימה, האם יולדתו חשה ביותר בביזיון וכמובן שגם האב.
"איוולת שמחה לחסר לב, ואיש תבונה יישר לכת" - הטיפשות, שהיא החכמה המזוייפת והלא אמיתית, גורמת לאשליה לאדם כזה, שהוא חסר לב מבין, רגיש וחושב ומעניקה לו שמחה מדומה. אולם לעומתו, האדם הנבון, ההגיוני והשקול בדעתו, ידע ללכת בדרך הישר והטוב תוך שהוא מתקן ומשפר את דרכיו.
"הפר מחשבות באין סוד, וברוב יועצים תקום" - יבוטלו תוכניות שנעשו באופן סודי ועצמאי ללא התייעצות ושמיעת חוות דעת נוספת. לעומת זאת, תוכנית אשר תתקיים, היא תוכנית שלובנה על ידי יועצים רבים, במסגרת שמיעת חוות דעת שונות. לא תמיד כל אחד חושב על כל דבר, מכאן חשובה לעתים התייעצות עם אדם מבין ורציני.
"שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב" - אדם שהתייעץ עם חברו וזכה למענה אמיתי ונכון, מתמלא בשמחה על שקיבל מענה הוגן לשאלתו. ועוד יותר, במיוחד כאשר התשובה ניתנה בזמן הנכון, ערכה עצום, בעלת טובה כפולה: עצה טובה ובעיתה.
"אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה" - דרך החיים הטובה והחיובית המוליכה למעלה - לעליונות ולהצלחה לחיים טובים, היא נחלתו של האדם המשכיל, המתבונן, חושב ובוחר בדרך השכל וההיגיון המעשי. כאשר המטרה הנעלית היא להימנע מ"נפילה" אל השלילה והכישלון.
מסקנה:
חכמה ובינה מקנים המשכיות דורות נאותה, מתוך ברכה, הצלחה, שמחה ונחת. התבונה - הבינה, שהיא יישומה המעשי של החכמה, מהווה יסוד קיומי חשוב לברכה והצלחה. כדי להצליח כדאי לעתים להתייעץ עם אדם ישר ומבין עניין בטרם עשייה. יש להשתדל מאוד בעזרה לזולת ובמיוחד במתן עצה טובה ונאמנה בזמן הנכון. כדאי ורצוי להשתדל ולפעול בשכל ובתבונה, לברכה ולהצלחה, באורח חיים טובים.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.