פרשת השבוע
"צֵא מן התיבה, אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך. כל החיה אשר איתך, מכל בשר, בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ, הַיְצֵא איתך..." (בראשית ח'/טז' -יז').
פסוק זה מעורר תמיהה: מדוע היה צריך נח לחכות עד שיצוונו ה' לצאת מן התיבה, ולא יצא מעצמו? נניח שנח עצמו היה זקוק לציווי, מדוע היה צורך בציווי מיוחד לבעלי החיים?
דברי רש"י על פסוק זה מוסיפים על התמיהה: "אמור להם שיצאו...אם אינם רוצים לצאת, הוציאם אתה". בעל חיים מטבעו חש צורך להתסובב חופשי בחוץ ואינו מרגיש נח בהיותו כלוא בבית, בוודאי בתיבה יחד עם כל בעלי החיים אשר חיים דרך טבע ביבשה. האם הגיוני שלא ירצו לצאת לחופשי? האם יעלה על הדעת שיש צורך להוציאם בכח מהתיבה בה היו צפופים ולא היה להם "מרחב תזוזה"?
ההסבר לכך הוא שבכל אותם ימים שנח שהה בתיבה, נוצרה אווירה ייחודית הדומה לתיאור הנביא ישעיה: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו..." (ישעיה י"א/ו'). בעלי החיים בתיבתו של נח חיו בהרמוניה מושלמת, לא טרפו זה את זה ולא הרעו זה לזה, וכל זה בניגוד לטבעם. נח חש בטוב באווירה נינוחה זו, ששררה בתיבה. הוא כנראה רצה להמשיך וליהנות מאותה אווירה של "מעין עולם הבא", ולכן לא רצה לצאת לעולם אכזר ומנוכר, בו האחד טורף את השני כדי לשרוד בעולם. באווירה מיוחדת זו חשו גם החיות בתיבה, שטבען השתנה לטובה בתיבה, ולכן לא הסכימו לצאת מן התיבה ולחזור ולהיות טורפות ומזיקות אחת לרעותה. עתה ברור מדוע היה צורך בציווי מאת ה' לצאת מן התיבה, גם לנח וגם לבעלי החיים.
רצונו של ה' הוא שהאדם והבהמה יפרו וירבו על הארץ ולמרות הקשיים הקיימים בעולם אחרי המבול, יהיה על כל הנבראים לבנות את העולם מחדש - "לתקן עולם במלכות שדי". דבר זה משליך על דורנו אנו, שעבר מבול של תהפוכות וצרות, בו נמחה חלק גדול מעם ישראל, ומשפחות רבות נכחדו או איבדו את רוב בני המשפחה. על מי שזכה להינצל מן התופת הנוראה ועל צאצאיהם מוטלת החובה שהיא גם זכות גדולה - לבנות את עם ישראל בגשמיות על ידי הרחבת המשפחה, גידול פיזי של הבנים והבנות ושמירה על ההקמה הפיזית של מדינת ישראל על ידי הרחבת הישוב היהודי בארץ ישראל. עלינו "לצאת מן התיבה" הנוחה והחמימה ולבנות את עם ישראל בארץ ישראל, למרות הקשיים והמכשולים שבדרך. כל זאת, כמובן, ביציקת תוכן רוחני וערכי בחינוך ילדי ישראל והכשרת דורות העתיד של העם בארצו, על פי תורת ישראל.
דוד דרומר
משלי שלמה
"רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב, וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן. כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ, מְרַדֵּף אֲמָרִים לא (לוֹ) הֵמָּה. קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ, שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא טוֹב. עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד. לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג, אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים". (משלי י"ט/ו'-י')
"רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב, וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן" - אנשים רבים - הנדיב, הרש וחבריהם, נוטים לפנות בבקשות של סיוע אל אדם נדיב הנותן מתנות. כל אחד רוצה להיות חבר של נותן מתנות.
"כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ, מְרַדֵּף אֲמָרִים לא (לוֹ) הֵמָּה" - הרש, דל האמצעים, אפילו אחיו שהוא עצמם ובשרם שונאים אותו וכן גם קרוביו שהוא רואה אותם מבחינתו כמו אחיו. כל שכן, על אחת כמה וכמה, חבריו אוהביו התרחקו ממנו. כל אדם מבין יודע שלבטוח ברש נטול אמצעים זה להיות "מרדף אמרים" - רודף אחרי דברים והבטחות "לו המה", רק דברים יהיו לו, רק דיבורים בעלמא. או "לא המה" (לפי הכתיב) הדברים לא יתקיימו ולא יועילו.
"קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ, שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא טוֹב" - לשון קצרה. מי שקונה לו (רוכש לעצמו) חבר עם לב טוב ותבונה, הוא אוהב נפשו - אוהב את עצמו. וכן, מי ששומר על חברו שהוא איש התבונה שלא יתרחק ממנו, יצליח להשיג את הטוב. בדרך כלל, כשמתחברים לאדם טוב יוצאים נשכרים.
"עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד" - יש לדבוק באמת כדי להצליח בחיים ולא להינזק. זו אותה אמירה כמו בפסוק: "עד שקרים לא ינקה, ויפיח כזבים לא ימלט", אלא רק באופן אקטיבי. שם נאמר, שהמעיד עדות שקר כוזבת, פרי דמיונו, לא יימלט מעונשו. כאן, בפסוקנו נאמר, שאדם זה "יאבד" - עונשו יהיה אבדון - אי קיום, מוות.
"לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג, אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים" - שבח המתינות והאיפוק. לכסיל חסר התבונה, אף שנולד להורים עשירים בעלי אמצעים, לא מתאים חיי פינוק של תענוגות ותפנוקים. זה לא יאה ולא נאה בשבילו, כי הוא לא מבין את הטוב שבדבר, את ההנאה שבצד חיים אלה. כל שכן, על אחת כמה וכמה, שלא יאה ולא נאה לעבד למשול במי שמשל בשלטון כי הוא נחות מאנשים כאלה. בדיבור יש שכבות, אמידות ולא אמידות או אמידות פחות. על כן, על כל אדם להבין את עצמו ואת דרגתו בציבור ולהתחבר למתאים לו ולנהוג במתינות ולא לקפוץ לדרגה לא מתאימה. על כל אחד למצוא מקומו.
מסקנה:
כדאי ומומלץ להתחבר ולהתיידד עם אדם שהוא בן אדם, שיש לו לב, מצפון ורגש וגם תבונה, שהיא יישומה המעשי של החכמה. על אדם זה להיות ישר, כנה ואמיתי בלב ונפש. בדרך זו ניתן להשיג חיים טובים מתוך חיוב, שקט ושלווה.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.