פרשת השבוע
"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא וירץ לקראתם..." (בראשית י"ח/ב').
אברהם אבינו נחשב כאיש החסד הנכון והאיכותי, לעומת אנשי סדום שנהגו בדרך הפוכה לחסד. אברהם מדגים לנו את חשיבות החסד והחינוך החברתי, של עשיה יותר מן המצֻווה עלינו.
פרשת "וירא" פותחת בישיבתו של אברהם בפתח האוהל ביום חם בעודו כואב את המילה, כדי לחפש אורחים ולזמנם לאוהלו. ייחודיותו המעולה של אברהם, אבי האומה היהודית, מודגשת היטב באהבת אדם, בקיום חסד עם אנשים, דבר המאפיין טוב לב ואנושיות. אנו לומדים מאברהם את חשיבות גמילות חסד לאנשים, כמצווה בסיסית ביהדות. אברהם משתף כאמור את משפחתו בחסד הנפלא שהוא מקיים. גם שרה אשתו ונערו מקבלים את האורחים מכל הלב, תוך כדי ריצה, במהירות, בהתלהבות ובשמחה.
אברהם משמש בפרשה כאנטי-תזה לאנשי סדום. הוא מקבל את האנשים בכבוד מלכים, ולעומתו אנשי סדום התנגדו להלנת האורחים בעירם, אף כי האורחים אינם מזיקים, שוכנים ברכוש נטוש, לא הורסים ולא מקלקלים - זו מידת סדום.
בפרקי אבות כתוב: "...האומר: שלי שלי ושלך שלך...זוהי מידת סדום..." (ה'/י'). אמנם יש צדק במשפט זה אך אין בו צדקה וחסד. למרות שהיה כביכול צדק בהתנהגותם - שהרי לא לקחו משל אחרים - "שלי שלי ושלך שלך", כל אחד וחלקתו שלו השייכת לו, אלא שיש בזה חוסר חיי חברה. אין כאן התחשבות בזולת ואין ויתור למען הזולת הנמצא במצוקה ולא אהבת הבריות. מידה זו מבטאת חוסר רגישות חברתית ואנושית, חוסר כבוד, נהנתנות, רכושנות והעדפת האינטרס האישי על פני הציבורי.
היהדות, לעומת זאת, מבוססת על התחשבות ועשיה, לפנים משורת הדין, באהבה. גם אם אנשי סדום צודקים מבחינה משפטית, אין זו התנהגות הולמת בעולמנו, בו עלינו להתחשב, לאהוב ולעזור לזולת. אנשי סדום אסרו על קבלת אורחים בעירם - שמא יהנו גם הם משלהם. אסרו על התחשבות בזולת בסדום, לא נהגו "לפנים משורת הדין" לא נתנו לאנשים לנסות להיות טובים לאחרים. הם כפו על כולם להיות רעים אל האורחים. בניגוד כאמור לחברה אידיאלית המתנהגת על פי כללים של כבוד ונתינה.
"מידת סדום" היא נוראית לעומת התנהגותו של אברהם אבינו, המלמדנו את החשיבות שבהכנסת אורחים ועקרונות בסיסיים בהתפתחותו של כל אדם: אומץ לב, הקשבה, אמונה בבורא עולם, עמידה בניסיונות. עם זאת יש לשלב יוזמות, יצירתיות, חדשנות ובניית חיי חברה, ובעיקר אהבת אדם - הסתכלות מעבר לעצמי שלי - לראות את הזולת כחלק מחיי שלי. הנתינה ביהדות היא מידה חשובה ועקרונית, אברהם מלמדנו ומחדיר בנו תפיסת עולם זו, עלינו לפתח את עצמנו, כל אחד וייחודיותו - אך הכל חייב להיות מתוך יחס הוגן לאחר ומתוך מבט של עין טובה, עם לב טוב ויישום אמיתי של "ואהבת לרעך כמוך".
עלינו להגשים כל הזמן ערכים אנושיים, כדי להבהיר לעולם כולו כי איכותנו אינה רק באמונה ובחכמה, אלא בתכונה שהוחדרה לתוכנו לעומק, לכל הדורות - נתינה, התחשבות בזולת ואהבת הבריות.
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ. גרל (גְּדָל) חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ, כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף. שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר, לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ. רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם. תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ, וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב. יִרְאַת ה' לְחַיִּים, וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע. טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה. לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם, וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת". (משלי י"ט/יח'-כה')
לפנינו עצות שונות לדרכי חינוך בנים על פי אופיים.
"יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ" - עליך להעניש את בנך ולייסרו בתבונה ובחכמה, בדברי מוסר ובשלילת הנאות כלשהן, כי יש תקווה שבאמצעות השליטה הוא יכנס למסגרת החיובית מתוך יראת העונש וייטיב דרכיו. אבל אל תגרום לו ייסורי מוות, שלא תהרוג אותו באלימות פיזית ואף לא באלימות מילולית שתייאש אותו וישים חס ושלום קץ לחייו.
"גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ, כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף" - אם הבן חלקו בחיים כעסן, הנוטה בנקל להתרגז ולכעוס, עליך האב להענישו ולשומרו בתלם. כי אם תציל אותו מהעונש החינוכי ותוותר לו, הוא ינצל זאת לרעה ויוסיף במעשיו השליליים.
"שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר, לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ" - זו הזהרה חינוכית לבן, שמע את דברי ההדרכה וקבל מוסר. הסק את המסקנות הנדרשות לתיקון ושיפור התנהגותך, כאשר התכלית - המטרה - שתנהג בחכמה, בסופו של דבר, גם אם לא נהגת כן עד עתה.
" רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" - כלל הוא: האדם מתכנן בלבו תוכניות שונות אבל רק מה שה' יחליט, יתקיים. מוחו של האדם מוצף מחשבות אישיות אך עליו להשתמש בתבונתו כדי לקבל את עצת ה', שהרי כל תוכניותיו ומחשבותיו עלולות להתבטל אם לה' יש תוכניות שונות בעבורו.
"תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ, וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב" - האדם מתאווה ושואף בכל מאודו להראות לזולת ולרבים שהוא איש חסד, העושה מעשי חסד ובכך הוא נדמה לה', שהוא "רב חסד ואמת" (שמות ל"ד/ו'). החסד במקרא הוראתו: נאמנות האדם לאיש בריתו באמצעות עשיית מעשה טוב, לפנים משורת הדין והמנהג, מכל הלב ומתוך אהבת חינם ורחמים. אך לפעמים, מתוך רצון לעשות חסד, אדם מבטיח לעשות דברים שהם מעל ליכולתו ואז הוא הופך ל"איש כזב", איש שמאכזב. לכן טוב איש רש, דל אמצעים, הנאמן לבריתו ולאיש בריתו מאשר איש כזב, המבטיח הבטחות שווא.
"יִרְאַת ה' לְחַיִּים, וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע" - התנהגות זהירה, הולמת וראויה מתוך יראת ה', מעניקה למיישמים אותה חיים טובים. הוא תמיד ישבע כל טוב כאשר הרע לא יפקוד אותו. הוא יידע להישמר מן הרע ולדבוק בטוב.
"טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה" - בגנות העצלות, מי שמתעצל מפסיד. העצל הרעב שולח ידו אל הצלחת אבל טומן אותה בה, משהה אותה שם. עצלותו כה גדולה כך שקשה לו להשיב את ידו אל פיו עם המזון, כתכלית המתבקשת מלכתחילה.
"לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם, וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת" - אם תייסר ותעניש את הלץ אפילו בהכאה, זה לא יועיל כי הוא יזלזל גם בעונש ולא ילמד ממנו. אולם הכאת הלץ תוכל להועיל כאשר הפתי יראה זאת וילמד עורמה במובן החיובי: זהירות ופיקחות. אולם אם בנך נבון, תוכיח אותו כי הוא יקשיב ויפנים, יבין ויוסיף דעת, הוא ילמד לקח ויסיק מסקנות מעשיות ונבונות
ד"ר אברהם
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.