פרשת שבוע
"ויאמר ה' אל משה: קח לך
את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו...ונתת מהודך עליו...ויעש משה
כאשר ציוה ה' אותו..." (במדבר כ"ז/יח'-כב').
טרם כניסת עם ישראל לארצו,
מבשר בורא עולם למשה כי הוא לא ייכנס לארץ ישראל. משה בדבריו לקב"ה מבקש כי ימונה
מנהיג ראוי במקומו: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם
ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (כ"ז/יז'). התנועה של כל הצאן תלויה
תמיד ברועה, הוא הדואג לכלל הצאן ולכל אחד לחוד. בדיוק כמו הרועה - על המנהיג להיות
המוביל, הדואג, המשפיע והמנחה. מנהיג נאמן ומסור כמו רועה המסור להשגחה על
העדר, ומתכנן את קצב ההליכה ואת המסלול ומשגיח שלא ייפגע
הצאן.
משה מדגיש - "אשר יוציאם ואשר יביאם" - מנהיג
שישמש דוגמא אישית לעם, בצאתם למלחמה. רש"י מציין: "לא כדרך מלכי
האומות בימי קדם שהיו יושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה..." אלא מנהיג
אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם. בכל הליכותיו והתנהגותו, ישמש מודל לחיקוי -
בשילוב של תורה עם דרך ארץ. הוא צריך לקחת אחריות ולהבין שהצלחה או כישלון תלויים
אך ורק בו. עליו ללכת בראש המחנה ולסחוף אחריו את העם. לשם כך, חשוב שהמנהיג יהיה
בעל תכונות חברתיות, שידע לקרב את העם אליו בדרכי נועם. לכן, עליו להיות בעל דימוי
עצמי ובטחון ויחד עם זאת, בעל אמונה חזקה, צניעות וענווה.
ה' מצווה על משה למנות את
יהושע בן-נון למחליפו, לעיני כל העם, ומכנה את יהושע "איש אשר רוח
בו". מסביר רש"י: "...שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" - שיוכל
בחכמתו ובתבונתו להשפיע על כולם ועל כל יחיד, שידע להקשיב, שיהיה לו "אורך
רוח", שיהיה סובלני כלפי דעות שונות ויבין ללבו של כל אחד ואחד. יהושע גדל בבית
מדרשו של משה, שמצא שפה משותפת עם כל סוגי העם, למד תורה ולימדה לאחרים, שהרי כתוב
על יהושע: "נער לא ימיש מתוך האוהל". מכאן, שעל המנהיג להיות בולט ברוחניות -
בלימודו, ידיעותיו וחכמתו בשילוב נועם הליכות. כך יוכל להביא לאחדות וגיבוש
העם.
משה מתבקש גם "ונתת מהודך
עליו" - מכאן שצריך המנהיג להיות בעל הוד והדר, זקוף קומה, מלא בטחון עצמי ובעל
דימוי עצמי חיובי כדי שיוכל להקרין מהודו על כולם, שהרי המנהיג נותן דוגמא לכולם
שיהיו נוהגין בו כבוד ויראה.
אנו רואים ולומדים מתוך פרשה
נפלאה זו, תהליך בחירת מנהיג לעם ישראל ובעיקר לימוד של תכונות מנהיגותיות התקפות
ממתן תורה ועד היום. כל הצלחה של מוסד חינוכי או של עם תלויה במנהיג היודע לפתח
עצמו כמנהיג חכם, אנושי, יעיל, נמרץ ונחוש המפעיל שכל ורגש, חכמה ואהבה, תבונה, יחס
וכבוד ובעיקר מנהיג המעצים את מונהגיו והנושא על גבו את ה"אחריות"
להצלחה.
ד"ר יחיאל
שרמן
משלי
שלמה:
"בְּרָכוֹת
לְרֹאשׁ צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס. זֵכֶר צַדִּיק, לִבְרָכָה,
וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. חֲכַם-לֵב יִקַּח מִצְוֹת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם
יִלָּבֵט. הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח, וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו,
יִוָּדֵעַ". (משלי י'/ו'-ט')
לפנינו תקבולות ניגודיות,
מעשיות, אשר משלימות בהמשך זו את זו כפועל יוצא. הברכות מצד הקהל - הציבור, הן מעין
עטרה (כתר) לראשו של הצדיק העושה מעשי צדק, צדקה ויושר וראוי להן בחייו. "ברכות
לראש צדיק" - המברך נוהג לשים ידיו על ראשו של המבורך, כדי לסמל שהברכות יכסו
את כולו, מלמעלה עד למטה. לעומת זאת: "ופי רםשעי יכסה חמס" - פי הרשעים
מכוסה בדברי שקר היוצאים ממנו ובקללת האנשים אשר חומסו, נגזלו, הונו ורומו על ידם.
הצדק והיושר ראויים לברכות ואילו מעשי החמס הם ממש לא ברכה, בלשון המעטה רבתי, אלא
קללה אדירה. מעשים אלה ראויים לקללות נמרצות, אשר באופן מעשי באות לידי ביטוי בחוסר
הצלחה.
"זכר צדיק לברכה, ושם
רשעים ירקב" - הפסוק מתאר את היחס הראוי לצדיקים
ולרשעים לאחר מותם, כאשר רק זכרם ושמם נשארים. זכר צדיק
לברכה - ראשי תיבות זצ"ל - ביטוי אותו נוהגים להוסיף לשמו של הצדיק
שנפטר. הצדיק, העושה מעשי צדקה וחסד באמת יושר ואמונה, יזכרו אותו בשמו הטוב והוא
יהיה לברכה - שכולם התברכו, מתברכים ויתברכו בו בזכותו. לעומת זאת: שם
רשעים ירקב - ראשי תיבות שר"י - ביטוי הנוסף לשם הרשע לאחר מותו.
הרשעים העושים מעשי רשע, פוגעים בזולת ומשיגים דברים שלא בצדק ויושר אינם ראויים
כלל לזיכרון ושמם ירקב - מתוך שלא יזכר כלל וישכח.
המסקנה: עליו לשאוף ולדבוק אך
ורק במעשי צדק ויושר המביאים ברכה לעושיהם בעיני אדם ובעיני המקום. הברכה מושגת
בצדק וביושר, בחשיבה ובמעש.
"חכם לב יקח מצוות, ואויל
שפתיים יילבט" - החכם
ניגוד של האוויל, והלב שהוא
איבר פנימי הוא ניגוד של השפתיים, שהן איבר חיצוני. חכם לב - מי שהוא בעל תבונה
פנימית, בנוסף לידע שרכש בלימודו - הוא זה ש"יקח מצוות", יקיים את תלמודו בפועל ע"י
קיום מצוות מעשיות. האויל לעומתו, שהוא שטחי, חסר לב ותודעה מציאותית, "שפתים
ילבט" - יזלזל בעקימות שפתיים דרך ביטול ולגלוג, ואינו מקבל על עצמו עול מצוות מתוך
הלב ומקיים אותן רק באופן חיצוני.
"הולך בתום ילך בטח, ומעקש
דרכיו יוודע" - חכם הלב הולך בדרך התום באמונה שלמה וביושר, בבטחה ומבלי לחשוש
ממכשול ופגע רע. אוויל השפתיים המזלזל באחרים, הוא מעקש- עקשן ללא תבונה מינימלית,
המעקש דרכיו הרעות באופן עקרוני מבלי לחשוב. הוא יוודע- יתייסר – יועמד במקומו תוך
שהוא הולך לאיבוד ולא מוצא דרכו.
מסקנה: דרך הישר הנובעת מחכמת הלב,
בינה ורגש אנושי היא דרכו של החכם הלומד מצוות לעשותן. כך עלינו לקיים את המצוות
הלכה למעשה כדרך הנהגה בטוחה עלי אדמות מבלי לזלזל חלילה וחס באף אחד.
ד"ר אברהם
גוטליב
המרכז ללימודי יסוד
ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.