פרשת שבוע
"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר
דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות
א'/יז').
פרשת
"שמות" מתארת ימים אפלים של בני ישראל במצרים בטרם היותם עם מגובש - הם
סובלים מסכת ייסורים והשפלה מהעם המצרי. פרעה פועל במהלכים מתוחכמים כדי לדכא את
בני ישראל ולפגוע בהם. בני ישראל סובלים קשות, מעונים ועמלים ללא לאות בעבודת פרך.
בתוך כל זה מתגלות שתי נשים אמיצות שלא נכנעות לאווירה הכללית של העבדות, הרשעות
והאכזריות. הן נקראות אל המלך המצוה אותן: "...אם בן הוא והמיתן אותו..."
(שמות א'/י'). הן מסרבות למלא אחר פקודתו, תוך הסתכנות אישית: "ותחיינה את
הילדים" - לא רק שלא המיתו אותם, אלא סיפקו להם מזון ומים כדי שיוכלו לחיות.
היתה זו פעילות נמרצת ואמיצה כנגד פקודה נוראית ובלתי
מוסרית.
כאשר תיבת משה
מונחת ביאור, ניצבת אחותו מרים, ברוח איתנה, בזקיפות קומה ומתוך תחושות העזה, בין
השיחים בקרבת היאור ואינה חוששת מפרעה ועבדיו, שמא אנשי המלך יענישו אותה בחדירה
לשטח לא לה. באומץ לב מדהים היא מציעה לבת פרעה: "האלך וקראתי לך אשה מינקת, מן
העבריות?" (שם ב'/ז').
בת פרעה, אף
היא אשה אמיצה ונחושה ועם זאת רגישה ורחמנית. בתוך ארמון הרֶשע, בתוך ים האכזריות
שמסביבה היא מתגלה כאור של רחמים בחושך הנורא, כנאמר: "ותחמול עליו". היא
מזהה את התינוק: "...ותאמר: מילדי העברים זה" ומחליטה, באומץ לב ובזקיפות
קומה, לגדלו בארמון פרעה - אביה. בת פרעה מתגלה כאשה נחושה ואסרטיבית - היא חיה
בתקופה בה העם המצרי הופך את בנ"י לעבדים, היא יודעת על החלטת אביה להמית את הבנים
ולמרות זאת, באומץ לב מדהים, היא מצילה את הילד. היא קוראת לו בשם ומגדילה לעשות,
כאשר היא נותנת אותו לאשה מינקת מן היהודים, עד שנגמל.
צפורה, אשת
משה, המתגלה אף היא בתושיה הרבה ובאומץ שהפגינה בהתמודדותה האיתנה אל מול המלאך.
היא מלה את בנה ומצילה את משה מהמלאך שביקש להמיתו: "ותיקח צפורה צור ותכרות את
עורלת בנה...וירף ממנו..." (שם ד'/כה'-כו').
בדורנו, נשים
רבות אשר מפגינות אומץ לב, מנהיגות, שאפתנות, חריצות, הובלה ונשיאה באחריות. נשים
משכילות, רוכשות חכמה ודעת, מטפחות בעצמן עוצמה ועומדות בראש מערכות. בידוע הוא,
שהנשים מאופיינות בכח סבל, עמידה איתנה מול קשיים ותנאי לחץ, נחישות בהגשמת יעדים,
התמקדות ברעיון, תושיה והצלחה במציאת פתרונות. תכונות אלה טמונות בהן מעצם בריאתן
כבעלות בינה יתרה.
מהנשים
המוזכרות בפרשתנו, אנו למדים שאין להיכנע לעריצות, יש לזקוף קומה אל מול רשעות
ואלימות. דרכן של המיילדות יכולה לשמש לנו אור לדורות, הן לא נענו לגזרות פרעה ולא
נבהלו מאיומיו, לא סטו מהדרך הישרה ונהגו בהתאם למצפון, באומץ לב. הנשים הפיחו
תקווה בשנים של אופל וקדרות במצרים והביאו חיוּת ואור. הגברים, לעומתן, נתפסו
לייאוש ולחדלון אך הנשים לא נואשו מלראות טוב.
במסכת סוטה,
דורש רב עוירא: "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו
ממצרים" (דף יא' ע"ב). שהרי עבדות מצרים ניתנה בצווי רק על
הגברים. הנשים לקחו על עצמן מרצון לסייע לגברים, מתוך אמונה וביטחון בה'. ללא סיוען
של הנשים - ספק אם היו הגברים יכולים לקיים את צווי ה' בשלמות.
מי יתן ובזכות
נשים צדקניות שבדורנו, יגאל אותנו ה' במהרה בימינו. אמן!
ד"ר יחיאל
שרמן
משלי שלמה
"כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת, וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת. מַלְאָךְ
רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע, וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא. רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָר,
וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד. תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ, וְתוֹעֲבַת
כְּסִילִים סוּר מֵרָע. הלוך (הוֹלֵךְ) אֶת חֲכָמִים וֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים
יֵרוֹעַ". (משלי
י"ג/טז'-כ').
לפנינו
תקבולות ניגודיות, המדגישות את עליונות הפיקחות כדרך חיים, את העובדה שרק שליח נאמן
מביא ברכה לשולחו, את חשיבות השמירה של האדם על הצביון הערכי-מוסרי, את עליונותו של
האדם החכם והמבין בדרך השגת דברים בחיים ואת היתרון שיש בהמצאות בין אנשים חכמים
ונבונים.
"כל ערום
יעשה בדעת, וכסיל יפריש איוולת" - כל פיקח, אמון על כך שיעשה את מעשיו בשיקול
דעת ובצנעה. הערמומיות כאן נתונה במסגרת החיובית והראויה. לעומתו, הכסיל, שאינו
פיקח כלל וכלל, לא יבין להסתיר את מעשיו השליליים, אלא ישטחם לעיני כל - יפרסמם
ברבים, מבלי להתבייש. הוא לא מבין שלא כל דבר צריך לחשוף, לדבר ולהראות.
"מלאך רשע
יפיל ברע, וציר אמונים מרפא" - שליח (מלאך) רע שהוא רשע, הזומם להרע לשולחו
שסמך עליו ובטח בו, סופו שיפול ברעה אשר זמם לעשות לו. לעומתו - שליח נאמן, המכבד
את שולחו ומבצע נאמנה את שליחותו, כפי שציווה שולחו - מרפא - מביא ברכה ובריאות
לשולחו. בעוד שהשליח הרשע הבלתי אמין, שחפץ בכישלון שולחו וכל היוצא מזה כולל עוגמת
נפש מרובה, נכשל בעצמו, יביא השליח הנאמן ברכה והצלחה לשולחו, כולל בריאות וסיפוק
בעשיה. הברכה אצל השליח הנאמן היא לשולח ולשליח המבצע את מלאכתו נאמנה.
"ריש וקלון
פורע מוסר, ושומר תוכחת יכובד" - עוני ובושה הם סופו של מי שפורק מעליו את עול
המוסר. לעומת זאת, המקפיד לשמוע, להקשיב וליישם תוכחת מוסר לתיקון ושיפור מידותיו,
יהיה מכובד בעיני הבריות.
"תאווה
נהיה תערב לנפש, ותועבת כסילים סור מרע" - משאלה שנתמלאה ונתגשמה בדרך חוקית
ומוסרית, ערבה היא לנפש האדם שזכה בכך מתוך חוכמתו ותבונתו. לעומתו, הכלל
המוסרי-ערכי, הבסיס של האדם החכם והמבין: "סור מרע" - לסור ולהתרחק מן הרע והרשע,
הוא בעיני הכסילים חסרי התבונה המעשית, תועבה. באמצעות ההתרחקות מן הרע וההתקרבות
וההתחברות אל הטוב, זוכה המבין עניין בתאווה שמתגשמת. אך האדם שאינו מבין, התאווה
אצלו קשורה בתועבה, ואינו בוחל בעשיה שלילית כדי להשיג תאוותו. רק דרך החיוב יוצרת
תאווה שנתמלאה בשלמות ללא רבב של שקר ורמיה.
"הולך את
חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע" - מי שמתחבר עם חכמים ומסתופף בצלם ולומד
מתורתם סופו שגם הוא יחכם וידריך אחרים בדרך חיים חיובית ונעלה זו. לעומתו, מי
שמתרועע ומתחבר לכסילים, סופו שיהיה כמותם ומצבו יהיה רע וחמור.
מסקנה:
שיקול דעת הוא
תנאי קיומי בסיסי של דרך חיים, בכל עניין ועניין, לברכה ולהצלחה. האמינות היא תנאי מעכב ומחייב בחיי חברה תקינים. יש
להקשיב לביקורת בונה ומתקנת, תוך יישום מעשי של הסקת מסקנות, הפקת לקחים, שמירה על
הצביון הערכי-מוסרי ולהקפיד להתרחק מן הרע ולעשות טוב. כדי להשיג את החוכמה
והתבונה, יש להימצא בחברה כזו וללמוד ממנה להתנהג בחכמה
ובתבונה.
ד"ר אברהם
גוטליב
המרכז ללימודי
יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.