פרשת
שבוע
"ואת
יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה,
ויבואו ארצה גושן" (בראשית מ"ו/כח').
יעקב
נצטווה ע"י ה' לרדת מצרימה ואף קיבל הבטחה: "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך
גם עלֹה..." (מ"ו/ד'). עם זאת יעקב ערך הכנות לירידה למצרים ושלח את יהודה
לפניו לארץ גושן, אל יוסף, כדי "להורות לפניו".
נשאלת
השאלה: מדוע שלח יעקב את יהודה לפניו לארץ גושן?
התשובה
היא בביטוי "להורות לפניו". מפרש רש"י:
"כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה...קודם שיגיע לשם". בהמשך
מביא רש"י מדרש אגדה על ביטוי זה: "לתקן לו בית
תלמוד שמשם תצא הוראה".
דברי רש"י
מעוררים תמיהות: מדוע היה צורך לשלוח את יהודה להכין את מקום מושבם בארץ גושן? האם
לא דאג יוסף, שהיה שליט במצרים, לכל מחסורם? מדוע שלח יעקב את יהודה לבנות "בית
תלמוד"? האם לא סמך על יוסף, שיקים את התשתית ל"בית תלמוד" בו חפץ?
בנוסף,
אומרת הגמרא: "אמר רבי חמא בר' חנינא, מימיהן של אבותינו לא פרשה
ישיבה מהם" (יומא כ"ח/ע"ב). אם כן, בוודאי הקפיד גם יוסף שיהיה במצרים "בית
תלמוד". לשם מה היה צורך ב"בית תלמוד" נוסף? ועוד יש לשאול: מדוע מינה יעקב דווקא
את יהודה למשימה נעלה זו?
יהודה,
בשונה מכל אחיו, מקבל על עצמו אחריות. במכירת יוסף - כאשר הוא הציע למכור את יוסף
ולא להרוג אותו. יהודה קיבל על עצמו להיות ערב לבנימין "אנוכי אערבנו, מידי
תבקשנו" - הוא מחייב רק את עצמו, בניגוד לראובן שהציע ליעקב להרוג את שני בניו
אם לא ישיב את בנימין. בהמשך, כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין ויוסף מודיע שיקח אותו
לעבד, עומדים כל האחים מנגד ולא עושים מאומה ורק יהודה מתייצב בעוז ומציע את עצמו
לעבד במקום בנימין. זאת, משום שהוא ערב לבנימין ומגלה אחריות לבצע את הבטחתו לאביו.
מכאן, ברור שיעקב סומך מאוד על יהודה שיבצע את המשימה שהטיל עליו על הצד הטוב
ביותר. אך מדוע אינו סומך על יוסף שיכין את התשתית כראוי? יוסף יכול לשמש כדוגמא
הטובה ביותר לשמירה על הזהות היהודית בגולה, ברמה רוחנית ערכית גבוהה, כפי שביטא
זאת בדבריו: "ואת האלוקים אני ירא".
המענה לכך
הוא: יעקב לא מסתפק בצדיקותו של יוסף ושולח את יהודה לפניו כדי להדגיש, שלמרות
הירידה לגלות המצרית, הוא ומשפחתו אינם נתונים לשליטת המצרים. יוסף, למרות היותו
שליט, היה כפוף לפרעה מלך מצרים ולכן לא היה האדם המתאים לבטא את עצמאותם היהודית
של יעקב ובניו. לכן, דווקא יהודה, שביטא את העוצמה היהודית שאינה ניתנת לשליטת
המצרים, הוא המתאים לבצע את המשימה בביטחון ובעוז. יעקב, שמעריך את הערבות והדאגה
של יהודה לאחיו, יודע שלא מספיק ללמוד תורה, צריכה להיות אהבת אחים, דאגה לזולת
ונכונות להיות ערב להם, תוך גילוי מנהיגות ואחריות.
נמצאנו
למדים, שבתקופתנו - תקופת הגלות - כאשר יהודים הנמצאים עדיין בגלות, עומדים בתוקף
ובעוז ואינם מתחשבים בהגבלות שונות ונשארים נאמנים ליהדותם, בסופו של דבר יתגברו על
הקשיים. ה' הוא המוליך את ההיסטוריה ואנו צריכים להיות נאמנים לאמת ולאמונה, לעמוד
זקופים מול כל המלעיזים ללא חשש. "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו
בשלום".
דוד
דרומר
משלי
שלמה
"דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק, וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר. צְדָקָה
תִּצֹּר תָּם דָּרֶך, וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת. יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל,
מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב. כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ, וְרָשׁ לֹא שָׁמַע
גְּעָרָה. אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח, וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ. רַק בְּזָדוֹן
יִתֵּן מַצָּה, וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה". (משלי
י"ג/ה'-י')
הפסוקים
שלפנינו מדגישים את ההבדל המהותי בין הצדיק והצדקה לבין הרשע והרישעה, את ההבדל
היחסי בין עשיר לעני, את הברכה השורה בעשייה ישרה והוגנת אצל צדיקים העושים מלאכתם
נאמנה ואת יתרונם של אנשי התבונה, הפועלים בחוכמה ולא נחפזים, אלא שוקלים את מעשיהם
ונועצים באחרים.
"דבר
שקר ישנא צדיק, ורשע יבאיש ויחפיר" - את התרמית, מעשה העוול, שונא הצדיק - הדבק
בצדק וביושר. כאשר, מעשה התרמית שהוא חוסר צדק, גורם לרשע - הדבק ברשעה - בושה
וחרפה.
"צדקה
תיצור תם דרך, ורשעה תסלף חטאת" - כלל ידוע הוא: דרך החיים בצדקה כמידת צדק,
תשמור את ההולך בדרך הישר. ואילו הרישעה כמידת רשע, תעוות את דרכו של איש שהסתבך
בחטאים.
"יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב" - ניתן ללמוד מפסוק זה
בשני אופנים: א. יש אדם שהוא מעמיד פנים שהוא עשיר, בעוד שהוא אדם חסר כל. לעומתו,
יש אדם המעמיד פנים שהוא עני, נטול אמצעים, בעוד שהוא בעל הון רב. מה שמשפיע כאן על
האדם זו החברה - הלחץ החברתי כפי שהוא חש לפה ולשם.
ב. יש אדם
שנעשה במשך הזמן עשיר ולפתע מאבד את הכל ונשאר באין כל. לעומתו, יש אדם שירד מנכסיו
ולפתע זכה בהון רב. נמצאנו למדים שהעושר והעוני הם מאת ה'. הכל נזיל והפיך וגם
יחסי, אובייקטיבי או סובייקטיבי.
"כופר
נפש איש עושרו, ורש לא שמע גערה" - העושר מצד אחד, מעמיד את בעליו בסיכון של
עושק, באמצעות שוד או חטיפת אנשים לצורך כופר נפש. דהיינו, העושר עלול להביא את
בעליו לאלימות. אולם מצד שני, העושר מאפשר מתן כופר נפש והצלת חיים. הרש דל האמצעים
לעומת העשיר, לא מהווה אובייקט שינסו לקחת ממנו את רכושו באלימות. הרש לא שמע צעקות
- אלימות מילולית או פיזית. כי אין לו כלום ולא יאיימו עליו כדי שיפדה עצמו בממון.
"אור
צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך" - ההצלחה תאיר לצדיקים פנים ותוסיף ותגבר ותביא
שמחה ועונג לעושיה. ואילו הצלחת הרשעים שעשייתם רמיה, תדעך ותכבה כנר. הארת הפנים
לצדיקים היא קבועה ומושרשת, בעוד שהארת הפנים לרשעים היא זמנית בהחלט.
"רק
בזדון יתן מצה, ואת נועצי חוכמה" - מי שנוקט בדרך הרשע, בלי לחשוב ולשקול את
מעשיו, אלא פועל ספונטנית - מיידית, במהירות שהיא פזיזות, הוא יתן מצה – יביא עצמו
לידי מריבה. לעומת זאת, החוכמה היא נחלת אנשי התבונה בעלי החוכמה, שאינם נחפזים
וממהרים, אלא שוקלים היטב את מעשיהם והשלכותיהם, תוך שהם נועצים באחרים, כדי לשמוע
עוד עצה או דעות.
ד"ר אברהם
גוטליב
המרכז
ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.