פרשת שבוע
"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות
י"ב/א').
לפני תום ההשפעה של האותות על פרעה ועמו, אנו מתבשרים כי משה ואהרון מכינים
את בני ישראל, לקראת ליל הגאולה. מעתה שליחותם העיקרית היא כלפי בני ישראל. אבותינו
העבדים "למדו" מפרעה מהו לב קשוח, המשנה דעתו רק בתוקף הפחד והמכות שהונחתו
עליו. היה חשש, שמא השחיתות האופיינית לפרעה תשתרש גם בקרב בנ"י. או אז מבהירים משה
ואהרון לעם חשיבות "החודש הזה לכם". "החודש" מלשון התחדשות, לידה חדשה,
רעננות, בניגוד לקיפאון המצרי הרוחני והמוסרי. משה מראה לבני ישראל באמצע תהליך
האותות והמופתים המונחתים על המצרים את הלבנה המתחדשת מידי חודש ומלמדם על מצוות
קידוש החודש על פי ראיית הלבנה.
הפניה בכתוב בפרשה היא קודם כל למשה ואהרון מנהיגי העם ורק אחר כך נאמר:
"דברו אל כל עדת ישראל...", שהרי קביעת ראשי החודשים וקידושם נתונים בידי המנהיגים.
נציגי העם יכולים לבוא ולהעיד כי ראו את הלבנה בצאתה, אך הקביעה מתי ראש חודש, מתי
מתחיל החודש תלויה במנהיגות. כך אנו לומדים חשיבות עליונה להתחדשות המתמדת של כל
עשייתנו, כנאמר במסכת חגיגה: "אין בית מדרש ללא חידוש" (דף ג' ע"א). כל
עשייתנו חייבת להיות מעוגנת בתפיסת עולם נפלאה זו: יש ללמוד וללמד את הקיים, לשנן
ולזכור, אך כל הזמן לחדש, להוסיף, להתפתח ולדאוג לתהליכי שינוי. כולם צריכים להיות
שותפים בראיה, בחשיבה, באבחון תחילת החודש, אך המנהיגות צריכה להחליט מתי, איך
וכמה.
ההסתכלות כלפי מעלה כדי לראות מידי חודש את התחדשותה של הלבנה מוסיף לנו
רעיון נוסף של התקדמות בעשיה, תהליכי השינוי חייבים להיות מעוגנים בראש פתוח,
בזקיפות קומה ובדימוי עצמי חיובי. הרמת הראש מידי פעם מעלה מעלה היא צורך חיוני
בחשיבה נפלאה ובמציאת רעיונות חדשניים. מי שראשו נטוי כל הזמן כלפי מטה ואינו בוטח
בעצמו וביכולתו, מי שלא ניחן בהעזה, בנחרצות ובביטחון עצמי - לא יוכל להתבונן כלפי
מעלה ולראות את השינויים המתחוללים, שהם כל כך חשובים לחודש נוסף, להתחלה חדשה
ולהתפתחות. ההתחדשות היא ממאפייני העם היהודי בכל הדורות, הלמידה והכתיבה ללא לאות
בתחומי החכמה של מקורותינו היא מדהימה ואין לה אח ורע באף אומה אחרת בתבל. חשיבות
החדשנות ופיתוח המצויינות אפיינה מאז ומתמיד את עמנו, לא בכדי למעלה מ- 20% ממקבלי
פרס נובל הם מקרב העם היהודי. קידוש החודש הנערך מידי חודש במוצאי השבת, מחייב
אותנו לזקוף ראשנו למעלה כדי לראות את הלבנה בתחילתה ולחוש את חשיבות ההתחדשות. אנו
חשים את עוצמת ההתחדשות כאשר בתום ה"קידוש" אנו יוצאים במחול של "טובים מאורות
שברא אלוקינו יצרם בדעת בבינה ובהשכל, כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב
תבל".
אנו צריכים להיות מרוצים ושמחים מכל מה שאנו לומדים ומשכילים אך עלינו
לעשות שני דברים חשובים מאוד: ראשית, ללמוד וללמד: "והגדת לבנך..." - להעביר
כל שלמדנו לדור הבא, כל הורה לילדיו, כל מורה לתלמידיו. שנית, להתחדש, להוסיף דעת
ותבונה - מתוך הלמידה צריך למצוא נתיבים נוספים של שכלתנות, נדבך נוסף על הקיים,
בניית עולם גבוה יותר וחזק יותר. אפשר להוסיף שלב בסולם רק אם מסתכלים כלפי מעלה
וחשים שיש מקום להתחדש. כאשר כובשים יעד, כאשר מגיעים לראש פסגה, צריכים להיות
מאושרים, הפניית הראש כלפי מעלה עוד ועוד תמחיש לנו שיש פסגות נוספות אליהם צריכים
לשאוף להגיע. כך בחינוך ילדינו – כל הזמן ללמוד, להשכיל ולהוסיף ידע ומיומנויות,
לעגן את הנלמד בתוכנו פנימה, או אז לזקוף קומה וליצור משהו חדש נוסף, ללמוד אותו
להטמיעו בתוכנו ולקדש חודש נוסף.
בקידוש החודש אנו מטביעים חותם מובהק של יחסים אנושיים-חברתיים. ההתחדשות
בכל תחום ועיסוק חייבת ליצור חשיבה קולקטיבית של צוות האנשים המובילים, בשיתוף
פעולה מלא. כאשר האדם שותף, התוצאות תהיינה מעולות וייחודיות. כך ניצור חיי חברה
אפקטיבית, חכמה ומועילה.
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ
תֶהֶרְסֶנּוּ. הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא יְהוָה, וּנְלוֹז דְּרָכָיו
בּוֹזֵהוּ. בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם.
בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר, וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר. עֵד אֱמוּנִים לֹא
יְכַזֵּב, וְיָפִיחַ כְּזָבִים,עֵד שָׁקֶר". (משלי י"ד/א'-
ד')
לפנינו תקבולת ניגודית בדבר מעלתה של האשה החכמה, אפיונו של ירא ה' ומה
שומר על חיי החכמים, בדבר מעלתו של עד נאמן ותקבולת משלימה בדבר חשיבות עבודתו של
השור לעבודת האדמה למען האדם.
"חכמות נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידיה תהרסנו" - האשה החכמה מבין
הנשים, בנתה בחכמה וביעילות את ביתה - הקימה משפחה לתפארת. אולם לעומתה, האשה
האיוולת נטולת החכמה המעשית, תהרוס במו ידיה את הדבר הטוב שנעשה בחכמה. שכן, אין לה
את ההבנה היסודית להבחין, להתבונן ולחשוב מה לעשות אם בכלל.
"הולך בישרו ירא ה', ונלוז דרכיו בוזהו" - מי שמתנהג ביושרו
האישי והמצפוני כאשר הוא מתהלך בעולמה המוסרי של ההלכה, הוא ירא ה' -בעל יראת שמים,
המכבד את הבריות ואת ה' בורא העולם. לעומתו, מי שלא הולך בדרך הישר, אלא מזלזל
בעצמו ובכולם, מעקם את דרכו והוא בז לדבר ה', שציווה: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'"
(דברים ו'/יח').
"בפי אוויל חוטר גאווה, ושפתי חכמים תשמורם" - האוויל, נטול החכמה,
עושה שימוש לא נכון בפיו. הוא מוציא מפיו דברים לא ראויים תוך שהוא מתפאר בכוחו
ובשלטונו. המסר שלו לציבור הוא: חוטר גאווה - שבט רועים, כמו מקל רועים שבאמצעותו
הם מנחים בדרכם את הצאן. כך האדם הלא חכם, מוציא מפיו שבט גדלות - המכה
בסביבתו ופוגע בסובבים אותו בדבריו. הוא פוגע ועולב באחרים כמו להכות במקל ללא רחם,
מה שנקרא: אלימות מילולית. אולם לעומתו, דווקא השפתיים השומרות על חיי החכמים
המתבוננים ומבינים את דברי החוכמה הבוקעים משפתי חכמים, ישמרו אותם מכל פגע רע
ובמיוחד מדברי הבלע של חוטר הגאווה של האוויל.
"באין אלפים אבוס בר, ורב תבואות בכח שור" - כשאין בקר המכונה בשם
'אלפים' - אין גם בר (דגן נקי) באבוס (כלי שבו נמצא מאכל הבהמות). זאת, משום שתבואה
רבה לסוגיה כתוצר האדמה שממנה מפיקים לאדם ומשמשת כמספוא לבהמה, כל זה בזכות כוח
השור, אשר מושך את המחרשה המכשירה את האדמה לזריעה. השוורים מכונים בשם "אלפים" -
מלשון מאולפים, המלומדים לחרוש. מי שמפעיל, מכוון את השור ומאלף אותו לחרוש כראוי,
זה האדם. אבל העוצמה וכוח העבודה הם של השור בעשיה.
"עד אמונים לא יכזב, ויפיח כזבים עד שקר" - עד נאמן באישיותו, הוא
אדם אמין ואמיתי, הדובר אמת בפיו ובלבבו ואינו רגיל לספר דברי כזב - שקרים - גם לא
מחוץ לכותלי בית המשפט. לעומתו, מי שרגיל לשקר ולהפריח כזבים, בוודאי שהוא עד שקר
ואין להאמין לדבריו במשפט.
מסקנה:
החכמה בונה ומטיבה עם מי שמיישם אותה ועם הדורות הבאים כדרך הנהגה
חינוכית-ערכית. האדם החכם חושב היטב לפני שמוציא הגה מפיו ובכך מיישם את
המסקנה המופיעה בהמשך: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" (משלי כ"א/כג').
אמירת אמת ראשיתה בחינוך בבית - בסביבה הקרובה, בכוחו של הרגל.
עבודת האדמה של השור היא המביאה את הלחם, שהוא מזונו הקיומי החשוב של
האדם.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.