פרשת שבוע
"ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם...ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" (ויקרא י"ד/יב'-יג').
התורה לימדה אותנו שקורבנות "עולה" ו"חטאת" נשחטים מצפון למזבח. כעת מלמדת אותנו התורה שגם דינו של "קורבן אשם", המובא ע"י מצורע המיטהר מצרעתו, כדין קורבנות אלו וגם אותו יש לשחוט מצפון למזבח.
על כך שאלו חז"ל: בפרשת "צו" ישנה הוראה מפורשת: "במקום אשר ישחטו את העולה - ישחטו את האשם" (ויקרא ז'/ב'). מדוע, אם כן, חוזרת התורה ומדגישה שוב בפרשתנו שישחטו את "קורבן אשם" שמביא המצורע, מצפון למזבח?
כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין מדוע ה"עולה" נשחטת דווקא באותו מקום בו שוחטים את ה"חטאת" וה"אשם". הגמרא (סוטה ל"ב) עונה: שעושים כך על מנת להסתיר את החוטאים, שלא יבואו לידי בושה. ה"עולה", שאינה באה על חטא, נשחטת במקום בו שוחטים קורבנות הבאים על חטאים כדי שהרואה אדם ששוחט בצפון יחשוב כי הוא שוחט "קורבן עולה" ולא "חטאת" או "אשם". כך לא יִוודע לכולם כי אותו אדם חטא, ורק הכהנים העוסקים בעבודה ידעו באמת לשם מה הם שוחטים, אך לא אדם אחר מישראל שבא אל המקדש. התורה לא חפצה שהאדם יתפרסם בחטאו כדי שלא יתבזה.
בפרשתנו, העוסקת בטהרת המצורע, מוזכר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה..." (י"ד/ג'). בעניין זה קיימת תמיהה נוספת: בעוד טמאים אחרים משולחים ממחנה שכינה או לוויה בלבד, משולח המצורע מחוץ למחנה ישראל. מדוע שונה המצורע משאר טמאים?
מסביר הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת, כי דינו של המצורע חמור כל כך מפני שהצרעת באה על אדם שדיבר לשון הרע והזיק לחברה הסובבת אותו. התורה מלמדת אותנו שאדם שאינו מסוגל לשמור על לשונו מלדבר רעה על הזולת, ראוי שישב בבידוד מחוץ לשלושת המחנות ואז ממילא לא יהיה לו עם מי לדבר ולא יוכל להזיק בדבריו. הגמרא (ערכין ט"ז) מסבירה כי בענישתו של המצורע ישנה ענישה ב"מידה כנגד מידה": כשם שהדברים הרעים שדיבר גרמו להפרדה בין חברים ולסכסוך בין איש לאשתו, כך עכשיו עליו לשבת בבדידות ולחשוב על מעשיו.
עם זאת התורה רגישה מאוד ללב האדם ולהלבנת פנים. למרות חטאו הכבד של המצורע יש להימנע מלבייש אותו. זאת, מכיוון שהיינו עלולים לטעות ולחשוב כי מאחר שהמצורע נענש בנגע זה משום שחטא בחטא חמור מאוד כאשר דיבר "לשון הרע" ולכן יש לחשוף את חטאו כדי של מי שרואה אותו מקריב את קורבנו ילמד לקח מעונשו של זה ובנוסף, על ידי הפרסום יכופר עוונו הגדול של המצורע. באה התורה ללמדנו, שאין להוסיף למצורע על הבושה שכבר חווה בכך שהורחק מן המחנה וישב בדד. די לו בעונש שקיבל וכעת יש להיזהר מאוד שלא לביישו. על כן מודגש: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" - יש לשחוט את קורבנותיו במקום בו לא תתגלה סיבת הבאתם לעיני כל - כדי שלא לבייש.
משלי שלמה
"מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב, שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם. אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין. פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ, וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב. יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה. לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב, ומה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן. כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן רוּחוֹת ה'". (משלי ט"ו/ל'-ט"ז/ב')
הפסוקים שלפנינו מבטאים את חשיבות מאור העיניים והשמיעה הטובה לנפש האדם. אוזן שומעת היא נחלת האדם החכם והנבון, אשר שומע דברי תוכחה באהבה ומקבל את דברי המוסר בענווה. רק ה' הוא היודע את כוונותיו האמיתיות של האדם ולו התשובות לכל הקורה בעולם.
"מאור עיניים ישמח לב, שמועה טובה תדשן עצם" - הכוונה לאדם שניחן באור בעיניים. אופטימיות, אהדה ושמחה, משמחים את לבו של האדם הזוכה בכך. כמו כן, בשורה טובה עושה טוב לאדם, מסיבה לו עונג ועידוד ומשמחת את לבו ונשמתו. בכלל זה גם מילה טובה שראוי מאוד, בלשון המעטה, לא לחסוך בה. כל זה כביכול מדשן את עצמות האדם ולמעשה עושה לו טוב על הנשמה.
"אוזן שומעת תוכחת חיים, בקרב חכמים תלין" - אוזן השומעת, מפנימה ומקבלת מוסר מתקן מפי חכמים מביני עניין, היא מביאה חיים, ברכה והצלחה לשומע אשר מפיק לקח מהדברים ששמע. האוזן השומעת נמצאת תמיד בין חכמים, המבינים שיש צורך להקשיב, להפנים ולהפיק לקחים באופן מעשי.
"פורע מוסר מואס נפשו, ושומע תוכחת קונה לב" - מי שמתרחק מבית החכמים ומונע עצמו מלשמוע דברי מוסר וביקורת, הוא למעשה מואס בחייו. לעומתו, מי שמבין שיש לשמוע לדברי החכמים כביקורת בונה ומתקנת, הוא "קונה לב" - הוא רוכש לעצמו דעת ומפעיל היטב את הרגש ואת מצפונו החבויים עמוק עמוק בתוך הלב. הוא מתקן ומשפר דרכיו ומתנהג טוב יותר.
"יראת ה' מוסר חכמה, ולפני כבוד ענווה" - המוסר הערכי שנותנת החכמה לאדם מביאה אותו לידי יראת ה'. דהיינו: יראת ה' היא יישום המוסר החינוכי-ערכי. יתר על כן, הענווה היא תנאי מקדמי לכבוד אמיתי של ממש. הענווה של האדם מביאה אותו לכך שיזכה לכבוד.
"לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון" - לאדם יש כוונות ותוכניות שהוא עורך ומסדר לעצמו לפי לבו, לפי הרגש. אבל, ניסוח תשובתו, צורת דיבורו ואופן הבעתו של האדם, הכל בא מאת ה' כדי לסייע לאדם לא להיכשל בלשונו. כאן צריכים באופן מיוחד את ברכת ה' כי לעתים הפה לא מביע את מה שהלב חושב. דהיינו, אין ערך ל"מערכי הלב" - ל"חשיבה" הרגשית של האדם, אם הוא לא יודע להביע זאת במענה לשון נכון וראוי, וזה מאת ה'.
"כל דרכי איש זך בעיניו, ותוכן רוחות ה'" - כל מעשיו והתנהגותו של האדם נראים בעיני האדם זכים וטהורים, ישרים ומוצדקים. אולם, רק ה' הוא הבודק ומודד את רוח האדם ואת לבבו ויודע את כוונותיו האמיתיות.
מסקנה:
אופטימיות ואמונה, שמיעה טובה ומלה טובה, מטיבות עם האדם לגוף ולנשמה והן מצרך חיוני וחשוב. אשרי האדם החכם המבין את הצורך לשמוע ביקורת ולהסיק מסקנות חיוביות באופן מעשי. כדאי ורצוי להקשיב לביקורת עניינית, בונה ומתקנת, שתכליתה חיובית. להפיק לקחים ולהסיק מסקנות באופן מעשי.
המוסר והענווה הם תנאֵי יסוד מקדמיים להתנהגות חינוכית מוסרית ערכית. התוצאה: יראת שמים וכבוד והערכה מצד הבריות. מענה הלשון כמוצא פי האדם, חייב להיעשות בתבונה בקפידה, כך שהדיבור יהיה בהתאמה חיובית להרגשתו ולכוונותיו. רק ה' יודע את כוונותיו האמיתיות של האדם, לכן מוטלת על האדם החובה המוסרית-ערכית להיטיב ולשפר את דרכיו מתוך כוונה טהורה.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.