פרשת השבוע
"...יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (במדבר ל"ב/ה').
בני שבט ראובן ושבט גד פנו אל משה לפני הכניסה לארץ ישראל, בבקשה להישאר בעבר הירדן המזרחי, כי ראו שהמקום מבורך בשדות מרעה ומתאים למקנה הרב שהיה להם. מששמע משה את בקשתם, שלא לקבל נחלה יחד עם כל שאר השבטים, כעס מאוד באומרו: "...האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (ל"ב/ו'). משה השווה אותם למרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה, וכינה אותם בשם "תרבות אנשים חטאים" (ל"ב/יד'). רק לאחר שהתחייבו לעזור בכיבוש הארץ ולצאת חלוצים לפני המחנה, הסכים משה למלא את בקשתם לקבל את עבר הירדן המזרחי לנחלה.
נשאלת השאלה: מה טמון מאחורי סיפור זה? מה גרם למשה לכעוס כל כך? ומנגד, מה גרם לו להירגע מכעסו?
מסביר הרבי מלובביץ' זצ"ל: בני שבט ראובן ושבט גד בחרו להיות רועי צאן משום שמלאכה זו מאפשרת "להתנתק" מהעולם. רועי הצאן יוצאים בבוקר למרעה, מתרחקים מהבלי העולם הזה, מתנתקים מסביבתם ויכולים בקלות להשקיע את זמנם בעבודת הבורא, בלימוד תורה ובהתעלות רוחנית.
כאשר שמע משה את בקשתם, נזכר בחטא המרגלים. גם הם חטאו בכך שלא רצו לעלות לארץ ישראל והעדיפו להישאר במדבר כי החיים במדבר נראו להם מושלמים. במדבר אין צורך לעבוד: את המזון מקבלים מהשמים בצורת "מן", המים זורמים מבארה של מרים, אין תחרות בין אנשים - לכולם יש הכל בשווה, אין קנאה, אין מלחמה. במצב שכזה, יכול כל אחד להתמסר כל היום לעבודת ה' מבלי להיות מוטרד מבעיות פרנסה שונות. טענה זו נראית הגיונית, אך הם לא הבינו את הכוונה האמיתית שיש בכניסה לארץ ישראל.
הקב"ה נתן לנו את התורה במטרה שנשלב את החיים הארציים עם חיי תורה ומצוות ולא כדי לנתק אותנו מן העולם. תכלית הבריאה היא להחדיר טוב וקדושה בחיי העולם ולהאיר את העולם באור התורה. התורה לא ניתנה למלאכים המנותקים מדאגות, אלא דווקא לבני האדם החיים חיים טבעיים ומקדשים את חייהם תוך שילוב של רוחניות וגשמיות.
בכך חטאו המרגלים וכך הבין משה גם את בקשת השבטים גד וראובן - כי גם הם מבקשים להישאר במקום המנותק מחיי העולם ולכן כעס משה על בקשתם התמוהה. אך כאשר הם תיקנו את עצמם והבטיחו "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען..." (ל"ב/לב'), הם הבינו שיש לשלב בין רצונם להיות "יושבי אוהלים" המתמסרים לעבודת ה' ובין אנשי העולם העוסקים בחיי היום יום. זה הדבר שגרם למשה להירגע מכעסו על בני שבט ראובן ושבט גד. משנרגע משה, הסכים לתת להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי.
הרב חיים שלמה דיסקין
רב העיר קרית אתא
משלי שלמה
"עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר, אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר. אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו, אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל". (משלי י"ז/ו'-ח')
לפנינו תקבולות משלימות אודות הערך החינוכי-ערכי שבהמשכיות הדורות, בדבר שפת היֶתֶר שאינה הולמת אף אחד, ותקבולת המדגישה את השוחד כנקודת תורפה בבני האדם.
"עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם" - האנשים הזקנים רווים נחת מהנכדים המקיפים אותם כמו "עטרת". הזקנים מתעטרים ומתפארים בהתנהגות חיובית וראויה של הצאצאים, בנים ובני בנים, ההולכים בדרכם הנאותה. שהרי, בנים איכותיים וערכיים יודעים להעריך את גדולת אבותם ולהתפאר בזה - בחכמתם, יושרם וצדקתם. "אבותם" - בכלל זה גם אבות אבותיהם: אבא, סבא, סבא רבא וכו', כדוגמה אישית להתנהגות נאותה, לכבוד, ברכה והצלחה.
"לא נאוה לנבל שפת יתר, אף כי לנדיב שפת שקר" - אדם גס רוח מכונה כאן נבל. לא מתאימה, ראויה והולמת אותו "שפת יֶתֶר" - לשון גאווה שבה נהוג להבטיח דברים ולא לקיימם. כל שכן ששפת היתר, שהיא שפת שקר, אינה מתאימה לאיש אציל - נדיב לב. שפת היתר חורגת מהנורמה המקובלת ואינה ראויה לא לנבל ואף לא לנדיב שהוא היפוכו של הנָבָל ועולה עליו מבחינה מוסרית.
"אבן חן השוחד בעיני בעליו, אל כל אשר יפנה ישכיל" - לפי ראות עיניו של נותן השוחד או של מקבלו, השוחד - מתנה שנועדה לקבלת יחס מועדף כלשהו, היא אבן יקרה, הנותנת ומעניקה מציאת חן לבעליה, הנותן והמקבל. לדעת נותן השוחד, מתן השוחד הוא ערובה להצלחה בכל מעשיו אשר יפנה אליהם. דהיינו: השוחד הוא המפתח להצלחה. מכאן הקריאה להיזהר ולהימנע מכך.
התורה בפרשת שופטים (דברים ט"ז/יט'), עמדה על הסכנה הטמונה בחיבתו של האדם לשוחד: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". השוחד במקור, הוא מתנה הניתנת לשופט כדי להביאו להטיית המשפט באופן מועדף ולא מוצדק, לטובת נותן השוחד. הוא מעוור כביכול את עיני החכמים ומסלף דברי צדיקים, כאשר לפתע כולם מתירים לתיתו ולקחתו. נראה, ששלמה המלך, החכם מכל אדם, מפרש כאן את דברי התורה באומרו שהשוחד מטשטש את החכמים והצדיקים שנותנים היתר לכך, כי הוא בוהק וקורן כמו אבן חן. השוחד קוסם, הן לנותן והן למקבל והוא לא בוחל מלעשות בו שימוש. כאן האדם לא מתגבר על יצרו מטבע ברייתו, שהוא יצר רע (בראשית ו'/ה', ח'/כא').
יוצא, שהאדם מטבעו, בהיותו נתון לרגשות ויצרים, עלול לפתע כביכול "לשכוח" תלמודו החינוכי, מוסרי-ערכי ו"להתיר" לעצמו שימוש בשוחד על מנת לזכות ביחס מועדף שלא מגיע לו. במלים אחרות: הדבר הוא רמאות! לכן, תורתנו הקדושה שהיא תורת חיים, מזהירה אותנו מכך, כדי לשומרנו שלא נגיע ל"נפילה" כזו של מתן או לקיחת שוחד. יתר על כן, שלמה המלך בחכמתו, מגדיר את השוחד כאבן חן, שהוא באופן לא חוקי המפתח להצלחה בעיני המשתמש הלא חוקי. כלומר: אזהרה לקורא, להתרחק מהשוחד וללכת רק בדרך הישר והטוב.
מסקנה:
עטרת ותפארת להתנהגות חינוכית ערכית בהמשכיות הדורות, באות לידי ביטוי מעשי כאשר כל אחד בכל דור מתנהג כראוי ומהווה דוגמה אישית כהשראה רוחנית-מעשית. על כל אדם מוטלת החובה המוסרית להיות דובר שפת אמת, פשוטה, אמיתית וטהורה. יש לפקוח היטב את העיניים, לחשוב ולהבין, שלא כל דבר מגיע לנו ואנו ראויים לו. אלא אם כן, יש לכך הצדקה טבעית ולא קנייתו בכסף או בשווה כסף. דרך הישר והטוב, חייבת לעמוד כתמרור אזהרה לנגד עינינו בכל עשייה. רק מה שמגיע - מגיע, ביושר ובכבוד.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.