פרשת השבוע
"ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף" (שמות א/ח').
אחת המצוות החשובות ביהדות היא "הכרת הטוב". תכונה מהותית זו, הנלמדת בפרשתנו אף טרם קבלת תורה בהר סיני, היא מהמידות החשובות שבאדם,.
"הכרת הטוב" היא בניגוד גמור לנעשה במצרים באותה תקופה. הכתוב מספר שקם מלך חדש על מצרים, והתנהגותו אל בני ישראל מעידה על כפיות טובה - הוא העביד את בני ישראל בפרך ועינה אותם, למרות שיוסף סייע למצרים בשלטונו המדהים.
נחלקו חז"ל בפירושיהם: יש שאמרו כי זהו מלך חדש ממש, אך יש שסברו כי זהו אותו פרעה מתקופת יוסף, אלא שנתחדשו גזרותיו. מן הפירוש השני ברור לנו יותר, כי היתה כאן כפיות טובה מצד פרעה, שכן מלך זה הכיר את יוסף ואת פועלו למען העם המצרי בשנות הרעב, ובכל זאת החליט להרע לעמו של יוסף. אך גם לפי הפירוש הראשון אפשר לומר שאותו פרעה חדש נוהג בכפיות טובה, שהרי ודאי שמלך זה ידע את ההיסטוריה של מצרים ושמע על יוסף. אם כן, מדוע התעלם פרעה מן הטובה שעשה יוסף לכל מצרים, כאשר כלכל אותם בשנות הרעב?
חז"ל מלמדים אותנו כי שעבוד מצרים החל בגלל "כפיות טובה", שהיא מידה רעה. כפיות הטובה גורמת להשחתתו של האדם והופכת אותו לרשע שאינו מתחשב באחרים.
בתחילה כתוב "אשר לא ידע את יוסף" ובהמשך הוא אומר "...לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה'/ב'). לא היתה בפרעה הכרה בטוב שקיבל מבני האדם וממילא לא היתה בו הכרה בבורא עולם שנתן לו את חייו ואת כל הטוב שהיה לו. מפסוקים אלה מלמדים אותנו חכמינו לימוד חשוב ומהותי: כל הכופר בטובתו של חברו - כופר לבסוף בטובתו של הקב"ה! מי שמתרגל לקבל טובה מחברו מבלי להודות עליה, סופו שיכפור בטובה שהקב"ה גומל אותו. תחילה אדם מתעלם מטובות בשר ודם ומכאן ועד כפיות טובה לה' הדרך קצרה מאוד.
ספר החינוך מבהיר כמה חשוב לחנך את הילד מקטנותו להכיר טובה, לגמול חסד למי שעשה עימו טובה, ולא להיות כפוי טובה. צריך כל אדם להכיר טובה להוריו שגידלו אותו והשקיעו בו את כל מרצם, להכיר טובה למורים שהקנו לו חינוך ודעת. "דרך ארץ קדמה לתורה" - שהרי חינוך האדם להכרת טובה הופכת אותו לישר, הגון, שמח ומאושר, וממילא קבלת התורה תהיה בעוצמה, ברצון ובאמונה נפלאה.
בספר "מכתב מאליהו" (א' עמ' נ') מודגשת חשיבות האמונה בעבודת ה'. עלינו לקיים את המצוות שצוונו בורא עולם לא רק בגלל ה"הוראה" אלא מתוך אהבת ה' ולהכיר בחסדיו. ברור שאדם המחזק בתוכו את "הכרת הטוב" מביא גם לחיזוק האמת שבו. הרואה את הטוב שמסביבו - מתחילת בריאת העולם - מחדיר לתוכו את תכונת "הכרת הטוב" ואת האמת והאמונה בבריאת העולם על ידי הקב"ה. כאשר אנחנו מוקירים תודה על הטובה שגמלו לנו, נבוא מתוך כך להכיר טובה גם לקב"ה, על כל החסדים והטובות שמרעיף עלינו מדי יום ביומו.
ד"ר יחיאל שרמן
משלי שלמה
"זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת. כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה, וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ. זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ. עֵד כְּזָבִים יֹאבֵד, וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר. הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו, וְיָשָׁר הוּא יכין דרכיו (יָבִין דַּרְכּוֹ). אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה, וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'. סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה, וְלַה' הַתְּשׁוּעָה". (משלי כ"א/כד'-לא')
"זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" - זד יהיר הוא רשע, העושה את מעשיו בזדון מתוך כוונה של רוע לב לפגוע ולהזיק. הוא יהיר, גאוותן, מתנשא וגס רוח. שמו, המאפיין את תכונותיו השליליות, הוא: "לֵץ" - לץ יהיר שאינו שומע לדברי תוכחות ומוסר כדי לשפר ולתקן את דרכיו. אדם זה עושה מעשיו מתוך כעס וזעם זדוניים במכוון כדי לפגוע ולהזיק.
"תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" - עצלן מטבעו מתאווה לכל דבר, אך לא עושה מעשה משמעותי כדי לזכות ולהשיג את אשר חפץ. על כן, תאוותו זו היא תאווה שיסודה אכזבה והיא קטלנית, היא תמית אותו מצער. אך יש בכך מחדל של אוזלת יד "כי מאנו ידיו לעשות" - הוא מסרב לפעול בעולם העשייה. וכבר נאמר לעיל: "טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה" (י"ט/כד').מרוב עצלות העצלן אוחז בידו במזון שבצלחת ולא מביא לפיו ונשאר רעב.
"כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה, וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ" - תמיד, כל היום, העצלן מתאווה לדבר מסוים, אך אינו עושה דבר כדי להשיגו. הצדיק לעומתו, ברכת ה' שלוחה ומצויה במעשיו. לא זו בלבד שאינו נזקק לבקש מאחרים אלא יש בידו את האפשרות לתת לאחרים: הוא יתן מהונו, מרכושו, ולא יחשוך - מלשון חיסכון וקימוץ, הוא לא יקמץ בנתינתו לנזקקים.
"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" - הקורבן אשר מביאים הרשעים, חסרי היושר והחסד, הוא תועבה לפני ה'. תכלית הקורבן של האדם היא: לשבור את הגאווה הגורמת למעשים הרעים ולהביא את החוטא לתשובה לפני ה', שהרי ה' לא זקוק לכך. כל שכן, שהקורבן הוא תועבה לפני ה' ומובא במזימה, במחשבה רעה, או שלא ביושר כשהוא גזול.
"עד כזבים יאבד ואיש שומע לנצח ידבר" - עֵד שקר, המפיץ וממציא המצאות, סופו להיענש בידי שמים ולא תהיה ברכה והצלחה בפעליו. לעומתו, העד הנאמן הוא איש שומע ומבין, שתמיד דובר אמת בפיו ובלבבו.
"הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו, וְיָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ" - האיש הרשע, חסר הנימוס והערכים, דרכו להעיז פנים ולהיות חצוף ובוטה, גם כלפי מקורביו ובעלי דינו ולשקר. אולם לעומתו, האדם הישר והאמיתי, שהוא גם עד נאמן הוא אדם מבין, המתבונן היטב וחושב כיצד ילך בדרכו ומכוון את דרכיו בדרכים ישרות.
"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה, וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" - עובדה היא: חכמת האדם, תבונתו ועצתו, לא תועיל כלל נגד עצת ה', בורא העולם ומנהיגו, כדי לבטל את גזירותיו.
"סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה, וְלַה' הַתְּשׁוּעָה" - הסוס ורוכבו שנחשבו אז לכלי מלחמה חזקים, יכולים להיות מוכנים היטב ליציאה לקרב. אולם, רק ה' הוא זה שנותן את תשועת המלחמה ואת היכולת לנצח בקרב. דהיינו: האדם צריך ויכול, להשתדל ולעשות את הכל, אבל עליו לדעת שאם זה בניגוד לרצון ה', אז כל טרחתו ועמלו הם לשווא, שהרי רק ה' הוא הקובע בעולם.
מסקנה:
יש להתרחק מן הרוע והגאווה, שהם מהווים התנהגות שלילית חסרת מעצורים, ויש לדבוק בחיוב מתוך ענווה ויושר. רק אדם ישר, עניו ונאמן, ראוי להביא קורבן לפני ה' ככפרה על מעשיו. דהיינו: יושר וחסד מונעים גאווה ומאפשרים לאדם לעשות תשובה ולתקן את מידותיו.
עצת ה' היא האמת בעולם. לכן, עלינו להשתדל ולהיות ישרים ואמיתיים, לבטוח בה' ולזכות בברכה ובהצלחה במעשי ידינו.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.