פרשת "חֻקַּת"
"...וימת אהרון שם בראש ההר...ויראו כל העדה כי גווע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום, כל בית ישראל" (במדבר כ'/כח'-כט').
בפרשתנו, פרשת "חוקת" מסופר על אהרון הכהן שהסתלק מן העולם ב"הֹר הָהָר" ולא זכה להיכנס לארץ.
לאחר מותו התאבלו בני ישראל במשך שלושים יום.
הרב יונתן אייבשיץ משווה את תיאור האבל של עם ישראל לאחר מות אהרון לתיאור האבל של העם אחרי מות משה: בפרשתנו, אחרי מות אהרון, כתוב: "...ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל", ואילו בפרשת "וזאת הברכה", אחרי מות משה, כתוב: "ויבכו בני ישראל את משה...שלושים יום..." (דברים ל"ד/ח'), שם לא מצויין "בית ישראל" ולא "כולם".
אפשר להסביר את השוני בכך שאהרון היה חביב ואהוב יותר על העם, כפי שמוזכר בפרקי אבות: "הווי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א'/יב'). כל בית ישראל השיבו מידה כנגד מידה ולכן, במותו התאבל "כל בית ישראל" עליו. לעומת זאת, משה - למרות גדולתו - הקים את אוהלו מחוץ למחנה ובמידה מסויימת היה מובדל מהעם. במותו, ביכו אותו בני ישראל, אך לא כמו את אהרון הכהן.
מוסיף הרב יונתן אייבשיץ ומסביר שבמות אהרון הכהן, היה אבל לאומי משום שלא היה לאף אחד אינטרס לרשת אותו, היות שהקב"ה נתן לו ולבניו את תפקיד הכהונה כברית עולם, עד היום הזה. כך שכולם ידעו שאין סיכוי שיקבלו את תפקידו לאחר מותו. לעומת זאת, לאחר מות משה היו אנשים בעלי עניין, שאמרו לעצמם: גרשום ואליעזר, בניו של משה, אינם ממשיכי השושלת בתפקידו הציבורי ואילו ממשיך דרכו הוא יהושע שהיה ערירי. הם ראו סיכוי לעצמם לרשת את התפקיד בבוא העת ולכן, לא היה האבל של כל העם ללא יוצא מן הכלל. לא היה זה אבל שלם.
המחלוקת בעם ישראל החלה כבר בעניין "קברות התאוה" - שם מסופר על אלדד ומידד שערערו על הנהגתו של משה, בהמשך - דיבור "לשון הרע" של מרים במשה, המרגלים שחששו שיאבדו את מעמדם והוציאו דיבת הארץ רעה, "קורח וכל עדתו" שקראו תיגר על משה ואהרון. גם בפרשתנו אנו עדים לניסיון לערער את מעמדו של משה בפרשת "מי מריבה" ואף יותר מכך - זהו ביטוי לקטנות אמונה בקב"ה, שבחר במשה לתפקיד המנהיג. כל התלונות הללו הובילו לפגיעה ועונשים כבדים שבאו על עם ישראל.
מוסר ההשכל שעלינו ללמוד מן העניין הוא: שאם ברצוננו לזכות לקיום התפילה אותה אנו מזכירים בתפילת "שמונה עשרה": "ברכנו אבינו, כולנו כאחד יחד, באור פניך", עלינו להיות "כולנו כאחד" - ללא מחלוקות, מריבות או שנאות. עלינו להיות "כאיש אחד בלב אחד", ואז נזכה - בעזרת השם - לברכת הכהנים המיוחלת: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
דוד דרומר
משלי שלמה
"אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ, וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ. אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ, אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ. עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר. מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ, וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן". (משלי כ"ד/כח'-לד)
"אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ, וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ" - תהיה אמיתי, אנושי, תהיה בן-אדם. אל תהיה עֵד שווא, ללא תוכן אמיתי. כלומר, אל תהיה עד שקר ותפורר ותשבור כמו פתיתים את רעך. אלא, תהיה אמיתי, ישר וכנה.
"אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ, אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ - תתעלה אל עצמך, אל תעבור על הצו האלוקי שבתורה: "לא תִּקום ולא תטֹּר את בני עמך" (ויקרא י"ט/יח'). דהיינו: אל תשמור טינה ושנאה, באומרך: כפי שעשה לי, כן אעשה לו, 'מידה כנגד מידה'. כך, שאשיב לו ברוע על פעולתו הרעה. זו לא הדרך.
"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" - זהירות: עצלנות! מספר החכם: עברתי ליד שדה של אדיש, אדם עצלן וליד שדה של אדם חסר תבונה ורגש. ומה ראיתי?
"וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" - והנה הפתעה, השדה והכרם, העלו וכוסו בצמחי בר קוצניים, המאפיינים שממה והזנחה. בגלל ההזנחה והעדר טיפול תחזוקתי ראוי והולם, גדר האבנים של הכרם נהרסה והכרם פרוץ לכל, כדברי הנביא ישעיהו: "ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עֹשה לכרמי הסר משׂוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס" (ה'/ה').
"וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר" - הסקת מסקנות: התבוננתי, חשבתי והבנתי, תוך שאני לוקח לתשומת לִבִּי את הנעשה: ראיתי שעלי לקחת מוסר ולעשות חשבון נפש ולא להיות עצלן.עלי להפיק לקחים באופן מעשי, באמצעות הסקת מסקנות.
"מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב" - הגעתי למסקנה, שאסור להיות עצלן. בניגוד לעשיר העצלן והבטלן, חסר המוטיבציה, שפרנסתו מצוייה אצלו, יש לישון מעט, לתפוס רק מעט שלווה בשכיבה בחיבוק ידים, בבטלה וחוסר מעש לצורך מנוחה קלה.
"וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ, וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן" - אם אכן תתנהג בדרך זו ותמעט בשינה, נימנום ושכיבה בחיבוק ידיים - גם אם תגיע לידי עוני, תצליח למשיך ללכת, לחיות, לשרוד ולהסתדר. אם תחסר מעט מעושרך, גם תצליח להחזיק מעמד, כלוחם במלחמה הצועד בדרכו עם המגן.
מסקנה
על האדם להיות אמיתי, ישר וכנה. יש לשמור על כבוד הזולת ולסייע לו בעת הצורך. גם אם הוא מתנהג כלפינו שלא כראוי, עלינו להמשיך ולדבוק בדרך הישר והטוב: לא להיסחף בנקמנות ילדותית, שאינה פותרת בעיות, אלא, עלולה להביא לאסונות.
בעולם העשייה אסור להתעצל ולוּ במעט. העצלות מביאה לבטלה, שיעמום ולעשיית מעשים לא ראויים ולפגיעה פיזית ורוחנית. יש לפעול ולחיות באופן נמרץ תוך דביקות במטרה ולזכות אי"ה לברכה והצלחה.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
