פרשת שבוע
"...ויהי חושך אפלה בכל
ארץ מצרים שלושת ימים" (שמות י'/כב').
על פסוק זה שואל רש"י:
"ולמה הביא עליהם
חושך?"
תשובות שונות ניתן לתת לשאלה
זו, שהרי כידוע המכות שהביא ה' על המצרים היו "מידה כנגד מידה" וגם מכת
החושך באה עליהם כעונש על שהחשיכו את חיי בני ישראל ועל שהשתמשו בהם להאיר את דרכם
בלילות ועוד ועוד...
רש"י מביא סיבה אחרת:
"שהיו בישראל באותו
הדור רשעים שלא רוצים לצאת, ומתו בשלושת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים
במפלתם". היו אלה, אם כן, שלושה ימי
סינון של המסרבים לצאת ממצרים - כל אחד מסיבה שונה: היו ביניהם משתפי בפעולה עם
השלטון המצרי, היו שסירבו לצאת מתוך שהתרגלו לחיים במצרים והיו שחששו מן החיים
החדשים. מסביר רש"י, שמטרת מכת החושך היתה, להסתיר מן המצרים את המראות הקשים של
קבורה המונית של חלק גדול מבני ישראל, כדי שלא יוכלו לטעון שהקב"ה מכה גם את בני
ישראל.
ויש לשאול: הרי בקרב בני ישראל היו רשעים וחטאים ולמרות זאת הם נגאלו, מדוע
רק אלה שלא רצו לצאת לחופשי נענשו ומתו?
גם בעניין זה העונש ניתן "מידה כנגד מידה", שהרי בני ישראל היו עבדים
לפרעה וסבלו מרה מהעבודה המפרכת בה העבידו אותם המצרים. ניתנה להם הזדמנות פז
להשתחרר מעול מצרים ולצאת לחופשי.
אותם אלה שדגלו ב "אהבתי את אדונִי...לא אצא
לחופשי" אכן לא
זכו לצאת ממצרים ושם היתה קבורתם. כי מי שמעדיף לעבוד את פרעה לעומת עבודת ה', אינו
ראוי לחיים של חופש. הוא מבקש לנתק את הקשר הפנימי והעמוק שקיים בינו לבין הקב"ה,
קשר הדומה לזה הקיים בין אב לבנו שגם כאשר הבן סר מדרך הישר הקשר עם אביו לא
מתנתק. אך אלה שביקשו להישאר במצרים היו כעיוורים, שאינם רואים את החירות
האמיתית המצפה להם ביציאת מצרים ובכך יוצרים נתק בינם לבין הבורא. הם התכחשו למטרת
היציאה ממצרים - הליכה לארץ ישראל והתיישבות בה - ובכך בעצם הצהירו שהם מתכחשים
לקשר בינם ובין ה'. לכן בא עליהם חושך נצחי בארץ מצרים והכחדה ע"י
הקב"ה.
לעומתם, אלה שניחנו במסירות נפש
והיו מוכנים ללכת אחרי ה' במדבר, "בארץ לא זרועה", גם אם חטאו, זכו לצאת משיעבוד
לגאולה, מחושך מצרים לחיים ואורה.
דוד
דרומר
"משלי
שלמה"
"מוּסר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ
בּתוֹכַחְתוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֱאַהב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.
אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוָּנה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ
מִסְּחַר כָּסֶף וֵּמָחרוּץ תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל
חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. אֹרֶךְ יָמִים בִּימינָה, בִּשׂמֹאלָהּ עוֹשֶׁר
וְכָבוֹד. דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עֵץ חַיִים הִיא
לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשַּׁר" (משלי
ג'/יא'-יח').
החכם קורא לתלמידו להיות מעשי
ולקבל באהבה ובאמונה את תוכחת המוסר לשיפור התנהגותו וחייו. "מוסר ה' בני אל
תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" - את "מוסר ה'", ההנחיה להתנהגות ראויה גם כשהיא
באה בדרך של ייסורים, "בני אל תמאס" אל תבזהו חלילה "ואל תקיץ בתוכחתו" - אל תסלוד
ותתרחק מתוכחתו.
"כי את אשר יאהב ה' יוכיח
וכאב את בן ירצה" - אדרבה, כמו האב שבנו יקר לו הוא מוכיחו ומייסרו למען יטיב
דרכו, כך ה' אבינו שבשמים רוצה בטובתו שהרי הוא רצוי ומקובל מאוד לפניו.
"אשרי אדם מצא חכמה ואדם
יפיק תבונה" - החכם מתאר את שבח החכמה ותועלתה. מאושר הוא האדם שהצליח להשיג את
החכמה שכה ביקש ומאושר האדם אשר יפיק תועלת מתבונתו ומחשיבתו העיונית, הבדוקה
והיעילה מתוך התבוננות אמיתית.
"כי טוב סחרה מסחר כסף
ומחרוץ תבואתה" - מדגיש רש"י שהחכמה שהאדם לומד עד ששגורה היא בפיו,
טובה ושוה יותר מכל סחורה וזהב: "'כי טוב סחרה מסחר כסף' כל חילופין שאדם מחליף
בסחורה, זה נוטל זה וזה נוטל זה, אבל האומר לחברו שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי,
נמצאו שניהם ביד כל אחד ואחד. 'חרוץ' - מין זהב הוא". "ומחרוץ תבואתה"
החכמה שווה יותר ביעילותה מהחרוץ שהוא זהב מובחר. מלמדנו רש"י שלימוד התורה, שהיא
תורת חיים לחינוך ולהנהגה ראויה, הוא לימוד החכמה שהיא חכמת חיים. בניגוד לסוחרים
המחליפים ביניהם מוצרים וכסף, החכמה שהיא התורה נשארת ומתקיימת אצל שני הצדדים
הלומדים ושונים פרקם. טובה היא בהכנסתה ברווח שהיא מעניקה מכל מסחר שהוא. החכמה היא
מן הדברים שאין להשיגם במחיר אלא כך כברכה נתונה, כאשר החכמה קיימת לחושים כראוי,
מסייעת להשגים שגם אותם במחיר לא תמיד משיגים.
"יקרה היא מפנינים וכל
חפציך לא ישוו בה" - התורה כמקור החכמה יקרה הרבה יותר מאבני החן, הפנינים בעלי
גוון אדמדם הנקראים כיום אלמוגים. "וכל חפציך", כל חפצי הערך שבביתך "לא
ישווה בה" אינם שווים בערכה.
"אורך ימים בימינה ובשמאלה
עושר וכבוד" - תכלית החכמה כמקור חיים: חיים בחכמה ובתבונה מביאים אורך ימים
כאשר עיסוקים אחרים מקצרים ימיו של אדם. החכמה בשתי ידיים כביכול, מעניקה אריכות
ימים בידה הימנית ועושר וכבוד בידה השמאלית. האדם מטבעו שואף יותר לגשמיות שבעושר
ובכבוד ולכן עבודה עצמית על המידות לשיפורן ותיקונן יוצרת את המסגרת הרוחנית הנדרשת
לגשמיות. כאשר הגשמיות היא אמצעי להשגת רוחניות ולא מטרה עצמאית, גם אריכות הימים
תכליתה לאפשר עשיית כמה שיותר מעשים טובים.
"דרכיה דרכי נועם וכל
נתיבותיה שלום" - אלה שזוכים ליישם כראוי את החכמה בחייהם זוכים לחיים נעימים
ושלווים כאשר השלום הוא מנת חלקם.
"עץ חיים היא למחזיקים בה
ותומכיה מאושר" - החכמה שבתורה כתורת חיים היא סגולה לאריכות ימים איכותית
תורנית ערכית בעלת תוכן למקיימים אותה ואשרי התומכים ומתמידים בה ביישומה
הראוי.
תועלת החכמה היא לאין ערוך
רבה עד מאוד ומעניקה למעשה מתנות יקרות ערך למיישמים אותה. החכמה שבתורה היא תבונה
המובילה לחיים אמיתיים בחריצות וביעילות תוך עשיית מעשים טובים בדמות נתינה מתוך
יראת שמים.
ד"ר אברהם
גוטליב
המרכז ללימודי יסוד
ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.