פרשת שבוע
"דבר אל כל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קורבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם" (ויקרא א'/ב').
חומש "ויקרא" העוסק בעבודת הכהנים פותח בבחירת הקורבן שיוקרב לפני ה'. ההדגשה היא שאין קורבן מן החיות הטורפות אלא מבעלי החיים הצמחוניים, הגדלים בפיקוחו של האדם. לומר לנו שעצם זה שאנו מקריבים קורבן מבעלי החיים המותרים לנו באכילה, מסמל את החלק היותר "צמחוני" אך עם זאת גם את הרצון להתנתק מן החלק "הבהמי" שבאדם ומה"ארציות" שבו, ולהתקרב אל ה' ולדבוק בו.
בהמשך אומרת התורה: "אם עולה קורבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו. אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (ויקרא א'/ג'). פירשו חז"ל שהכתוב בא ללמדנו שעל מביא הקורבן להביאו באופן שיעלה לרצון ה'. ברור הדבר כי כלפי הקב"ה אין טעמו של הקורבן או גודלו משנה, שכן אין הוא זקוק לכך כלל. אם כן, יש לשאול באיזה אופן גורם מביא הקורבן שקורבנו יתקבל ברצון? מהו המדד לכך שקורבן "ישביע" את רצון ה'?
הנביא מיכה בהוכיחו את העם בדורו על מעשיו הרעים, שואל בתמיהה: "במה אקדם ה'...? האקדמנו בעולות? בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים ..?" (מיכה ו'/ו'-ז'). מיכה הנביא בא לעקור מן העם את התפיסה כי גוף הקורבן הוא הרצוי לפני ה'. אם כל אלו אינם רצון הקב"ה, במה הוא חפץ? על כך משיב הנביא בהמשך: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (שם ו'/ח'). מלמדנו הנביא כי הקורבן אינו המטרה אלא רק האמצעי להתקרב בעזרתו אל ה'. על האדם המביא קורבן להביאו מתוך דבקות וכמיהה לקב"ה. לזאת יגיע האדם על ידי זה שיתרומם מן ה"ארציות", מן ה"בהמיות" - "כי מותר האדם מן הבהמה" - ויקפיד לממש את הצלם אלוקים שבו ולהרבות במעשים טובים במקום המעשים הרעים שעשה והביא בשל כך קורבן.
קורבן - מלשון קרבה, לקרב דבר אל דבר. הקורבן שהוא לרצון הקב"ה, הוא זה אשר האדם מביאו בידיעה כי לא את הקורבן הוא שואף לקרב אל ה', אלא את עצמו: "...אדם כי יקריב מכם קורבן לה'..." (ויקרא א'/ב'), "מכם" ממש, קורבן מעצמיותכם - שהוא לרצון לפני ה'. המלה "מכם" ניתנת לקריאה משני כיווניה. מכאן נלמד על "מידה כנגד מידה" - כפי שהאדם יתאמץ ליצור קרבה לרצון בורא עולם, כך יחזיר לו הבורא "מידה כנגד מידה", ישמע את תפילותיו ויעזור לו להתקרב אליו ולדבוק בו.
משלי שלמה
"בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב, וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת. שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת, וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן. זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב. מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח, שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". (משלי ט"ו/ו'-יא')
לפנינו תקבולת ניגודית המדגישה את ברכת הבית השורה בבית הצדיק שעושה מעשי צדקה וחסד למען הכלל והפרט, את המעלה הקיומית של דברי החכמים, מדגישה שתפילת האנשים הישרים היא לרצון לפני ה', את מעלת הרודף צדקה שה' אוהבו לעומת ההולך בדרך השלילה ואת העובדה שכל המתרחש בכל העולמות גלוי וידוע לפני ה'.
"בית צדיק חוסן רב, ובתבואת רשע נעכרת" - בביתו של הצדיק יש אוצר גדול, כי ברכת ה' שורה בביתו. לעומת זאת, בתבואתו של הרשע, שהשיג את אוצרו שלא ביושר, יש עכירות - קללה בדמות ריקבון.
"שפתי חכמים יזרו דעת, ולב כסילים לא כן" - דברי המורים החכמים, בעלי ההיגיון והתבונה, יפזרו ויפיצו דעת. לעומתם, מחשבות הכסילים - חסרי הדעת והתבונה - הם הפוכים משל החכמים. הם מפיצים דברי איוולת שטותיים שאין להם אחיזה במציאות.
"זבח רשעים תועבת ה', ותפילת ישרים רצונו" - הקורבן שמביאים לה' אנשים רעים חסרי יושר ומוסר ערכי, לא רצוי לפני ה' ושנוא עליו. לעומת זאת, תפילתם האמיתית של אנשים ישרים גם בלי קורבן מתקבלת לרצון לפני ה' אדון כל.
"תועבת ה' דרך רשע, ומרדף צדקה יאהב" - התנהגותו מחשבותיו ומעשיו של הרשע הם תועבה, שנואים הם לפני ה'. ה' אוהב את האדם הישר והאמיתי שהוא רודף צדקה, משתדל ומצליח לעשות תמיד צדק בחיי היום יום.
"מוסר רע לעוזב אורח, שונא תוכחת ימות" - עונש וייסורים הם מנת חלקו של מי שעוזב את הדרך הראויה להתנהגות הולמת שהיא דרך הצדק והיושר, והולך בדרך שלילית שהיא דרך הרֵשע. שהרי, מי שלא מוכן לחשוב וליישם מוסר השכל, לתקן ולשפר את דרכו, לא יהיה לו קיום עלי אדמות. שכן, לשלילה אין בסיס קיומי.
"שאול ואבדון נגד ה', אף כי לבות בני האדם" - הכל גלוי לפני ה' - הגורל של הרשעים והמסתתר בלב בני האדם - מקור החיות והרגש.
מסקנה:
הצדק באופן מעשי הוא הבסיס הקיומי לחיים. כך שהברכה שורה בבית הצדיק. דברי חיים הם דברי תוכן, אימרות של חכמים, דברי טעם והיגיון למימוש מעשי. היושר ונגזרותיו מהווים את הבסיס היסודי הקיומי עלי אדמות. רצוי וכדאי להשתדל ולעשות בעולם מעשי צדקה וחסד, שרצויים ואהובים הם לפני אלוקים ואדם. יש לשמוע להערות ולהארות, לערוך חשבון נפש אישי ולהסיק את המסקנות הנכונות, על דרך החיוב.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.