פרשת השבוע
"...רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר ט"ז/ג').
קורח וכל עדתו התייצבו לפני משה ואהרון נרגנים ובפי קורח היו שאלות שמטרתן לשים ללעג את משה המנהיג ואת תורתו. אחת השאלות היתה: "בית מלא ספרים יהא פטור מן המזוזה?" אמר לו משה: "חייב במזוזה!" כאן מצא קורח מקום ללעוג: "וכי שתי פרשיות מהתורה הכתובות במזוזה, שקולות יותר מבית מלא ספרים?!" בטענה זו ביטא קורח את מהות המחלוקת שלו: הוא טען שבני ישראל הם "בית מלא ספרים" - הם כל כך נבונים, מוכשרים וגדולים, כך שאין צורך להוסיף עליהם את קדושת המזוזה או את הנהגתו של משה ואת קדושתם היתרה של אהרון ובניו הכהנים. בדבריו אלה הביא קורח לידי ביטוי את כפירתו באמונה שמשה ואהרון הם שליחיו של ה' ופועלים מטעמו.
אך לא כך : הקב"ה רוצה שגם בבית מלא ספרים תיקבע מזוזה, ושיהיו בעם ישראל כהנים גם אם "כל העדה כולם קדושים".
אך נשאלת השאלה: מדוע באמת לא די ב"בית מלא ספרים" וצריך גם לקבוע מזוזה?
ייחודה של המזוזה, שהיא קבועה בפתח הבית הפונה אל הרחוב. המזוזה מקרינה מקדושתה גם על יושבי הבית וגם על מי שמחוצה לו. כאשר הבית בלבד "מלא ספרים", ייתכן שקדושה זו תישאר רק בתוך הבית, מובדלת מן החיים היומיומיים המתנהלים מחוץ לבית.
זו גם משמעות קדושתם המיוחדת של הכהנים. אמנם "כל העדה כולם קדושים", אך כדי שקדושה זו תהיה גלויה ובעלת השפעה, צריכים להיות בתוך עם ישראל אנשים שכל מהותם היא הקדושה ועבודת המקדש, כהנים המקרינים מקדושתם היתרה על כל עם ישראל ומסייעים לו לקיים את הצו האלקי "קדושים תהיו" - נתינה מן הבית אל החוץ והפצת הקדושה לסביבה.
אהרון הכהן ידוע כאיש שנהג באמצעים הגונים כדי לבצע את תפקידו כראוי. הוא מעולם לא הטיח אשמה בזולתו אלא, נהג ביושר בעצמו ודאג להשכין שלום בין אדם לחברו. בכך שימש אהרון הכהן דוגמא להנהגה אישית וציבורית כאחד. "הווי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
משלי שלמה
"מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב, וּבוֹטֵחַ בַּה' אַשְׁרָיו. לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח. מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת. לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ, וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח. צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם". (משלי ט"ז/כ'-כד')
פסוקים אלה עוסקים במעלתו של האדם המשכיל והנבון, הבוטח בה' ומעלתם של אמרי נועם.
"משכיל על דבר ימצא טוב, ובוטח בה' אשריו" - המתבונן בשכלו בתבונה בדברים ואינו פזיז ונמהר בפעולתו, ימצא טוב - יצליח ויראה ברכה בעמלו. יתר על כן, מי שבנוסף להתבוננותו שם מבטחו בה' אשריו - הוא מאושר, שהרי בעולם העשיה האדם המשתדל בעשייתו באהבה ובאמונה, ה' מעניק ברכה והצלחה לעשייתו.
"לחכם לב יקָרא נבון, ומתק שפתיים יוסיף לקח" - האדם שניחן מאת ה' בחכמת הלב, ההבנה והרגש ועל ידי זה הוא מסוגל לקנות חכמה מפי חכמים יקרא נבון - בעל התבונה. הנבון, שהוא גם בעל שפה נעימה היודע בחכמתו להסביר ולבאר דברים ותופעות, יוסיף ללמוד לקח ולהסיק את המסקנות הנכונות.
"מקור חיים שכל בעליו, ומוסר אווילים איוולת" - חיי אושר מבורכים, המעניקים איכות חיים, הם תוצר שכלו והבנתו הברוכה של האדם. אולם, הדרך המוסרית של האדם חסר התבונה היא איוולת - שטחית וטיפשית ואינה ראויה. כי האיוולת מובילה את בעליה לכישלון וסבל.
"לב חכם ישכיל פיו ועל שפתיו יוסיף לקח" - האדם בעל הלב החכם, הנבון, בעל הרגש וההבנה האנושית, ישכיל ללמד את פיו לדבר בחכמה ובתבונה. באמצעות שפתיו האומרות ומביעות חכמה יוסיף לקח - יסיק את המסקנות, להשכיל וללמד זכות על אחרים במתק שפתיים.
"נועם צוף דבש אמרי, מתוק לנפש ומרפא לעצם" - כמו צוף, דבש הנוטף מחלת הדבש והוא מתוק מאוד וערב לחיך, כן הם אמרי נועם - הדברים הנעימים היוצאים מפי החכם. מוצא פי החכם הוא מתוק לחיך האדם, מרגיע ומשקיט את נפשו ואת מזגו, ומשמש מרפא לעצמותיו, לגוף האדם. אמרי החכם והנבון הם אמרי חכמה ותבונה, הנעימים לשומעם ומועילים לגוף ולנפש ומקנים שלווה, שקט ורוגע.
מסקנה:
האדם המשכיל, הפועל בתבונה ובאמונה, עשוי לזכות בברכה ובהצלחה. התבונה של האדם החכם והנבון מהווה עבורו מקור חיים, הבא לידי ביטוי גם במתק שפתיו - מוצא פיו החיובי והאמיתי. אמרי נועם מפי החכם והנבון הם דברי אמת הגונים ומוסריים, המועילים לבריאות של אומרם ושומעם, המפיק באופן מעשי את לקחם בהסקת מסקנות נבונה.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.