פרשת בלק

פרשת השבוע

"ויבואו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק. ויאמר אליהם: לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי" (במדבר כ"ב/ז'-ח').

מתחילת הפרשה ועד סופה מתגלה לנו בלעם כאחד מצדיקי עולם. כבר בפעם הראשונה ששלח אליו בלק שליחים לקרוא לו, השיב להם שיעשה רק "כאשר ידבר ה' אלי". הוא התהדר בכך שלא יעבור על דבר ה' גם בפני השליחים השניים ששלח בלק: "לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה" (כ"ב/יח'). בלעם הקפיד לחזור על כך שוב כאילו רוצה להסיר כל ספק שמא יש לו נגיעה אישית בדבר: "היכול אוכל דבר מאומה?! הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר" (כ"ב/לח'). לאור כל זאת היינו מצפים שבלעם ייחשב בין גדולי עולם אך אנו מוצאים שחז"ל מונים את בלעם כמי שאינו בן עולם הבא (במסכת סנהדרין ק"ו). מפני מה רואים חז"ל את בלעם כרשע גמור, הרי על פניו נראה שבלעם ירא את הקב"ה? 

אלא שזו בדיוק הסיבה! תדמיתו התמימה לכאורה של בלעם היא עצמה שיא רשעותו! חכמינו דיברו בגנותו של בלעם משום שהוא רשע המתחבא תחת דמות של צדיק. כלפי חוץ הקפיד להצטייר כאדם כשר וישר, כך נהג כלפי השליחים ששלח אליו בלק, אבל בתוך תוכו הוא חפץ והשתוקק לקלל את עם ישראל כפי שאנו למדים בהמשך הפרשה. אותה צביעות בה נהג בלעם היא זו שעשתה אותו לרשע גמור שחז"ל ציוו לספר בגנותו.

בלק ידע את כוחו של בלעם ואמר: "...כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר" (במדבר כ"ב/ד'). הרי היה די בכך שיבקש מבלעם שיברך אותו, שבנ"י לא יזיקו לו אך בלק מבקש מהנביא שלו: "ועתה לכה נא, ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני..." מדוע הוא מזמין אצל בלעם קללה? מדוע אינו מסתפק בברכה לחיזוק ולהצלחה שלו? אלא, שאין דרך החיוב הולמת את דרך חייו ואת הלך מחשבותיו של מלך מואב. הברכה אינה מצויה כלל בתפיסת עולמו. כמוהו גם הנביא - הקוסם מהעיר פתורה - בלעם בן בעור, אשר מוכן ומזומן להשיג את הסכמת ה' לקלל את ישראל. בלעם אפילו מקווה-מאמין שהאלוקים אכן יאפשר לו לקלל את ישראל.

רבי מאיר מפרמישלאן אומר: בלק ובלעם היו שניהם רשעים ושונאי ישראל, אך בלעם הגדול שבהם. זו הסיבה שנקראה הפרשה על שמו של בלק על אף שרובה עוסקת בבלעם. בלק לא העמיד פנים ולא הסתיר את שנאתו לישראל, הוא ביקש בפירוש את רעתם ע"י קללת בלעם. אך בלעם היה דו-פרצופי, "אחד בפה ואחד בלב", שדיבר על ישראל בלשון כפולה ודו-משמעית והסתיר את שנאתו תחת מליצות ומלים יפות. ללמדך שהקב"ה שונא את מידת הצביעות. 

משלי שלמה

"עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל, וּמֵה' כָּל-מִשְׁפָּטוֹ. טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב"  (משלי ט"ז/לא' - י"ז/א').  

לפנינו פסוקים המפרטים את הסגולה לאריכות ימים איכותית והחשיבות הרבה שיש למתינות, לשלוה ולסבלנות בחיים עלי אדמות.   

"עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תִּמָּצֵא" - שיבה מפוארת ומכובדת כמו כתר מפואר על ראש מלך היא אריכות הימים האיכותית מתוך בריאות והנאה, המושגת "בדרך צדקה" - לאדם המתנהג בצדק וביושר. מי שבוחר בדרך הצדקה ומחנך לאורה את בניו, זוכה ל"עטרת" - לצאצאים המקיפים אותו כמו כתר בשֵׂיבה.

"טוב ארך אפיים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" - עדיף אדם מתון וסובלני, מגיבור מלחמה המנצח בקרב. עדיף אדם המצליח לכבוש את כעסו על פני גיבור מלחמה הלוכד עיר מבוצרת. ארך אפיים = מושל ברוחו, גבור = לוכד עיר. לאדם מטבע ברייתו יש מאבק מתמיד בינו לבין עצמו. לכן עדיף אדם סבלני ומתון השולט ברוחו ומצוי בשלווה מאשר גיבור מלחמה. כדברי התנא שמעון בן זומא, הדורש כלל יסוד לחיים: "איזהו גיבור הכובש את יצרו..." (אבות ד'/א'). ישנה עדיפות לאדם הכובש את יצרו, ממתן את התנהגותו ומצליח להבליג בתגובתו, על פני בעל הכוח הפיזי. גיבור המלחמה הוא לא בהכרח זה המצליח לִגבור ולמשול ברוחו. הגיבור האמיתי הוא זה השולט ביצר.

"בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו" -  בחלקו העליון של הבגד, שבו היו מסתירים חפץ של אבן או עץ ומטילים אותו לשם הכרעה לפני פעולה כלשהיא כמו לפני יציאה למלחמה או בפתרון שאלה הנתונה במחלוקת כמו חלוקת אדמה וכדומה. אולם הכרעת הדין של תוצאת הגורל היא מאת ה'. כלומר, מצור על עיר וכיבושה נעשים בהטלת גורל כי הם לא מושגים בגבורת האדם בלבד. האדם מתכנן וה' קובע את הביצוע - אם יתקיים ואם יצליח או לא. למרות שהאדם מטיל את הגורל קרוב לגופו, ה' הוא הקובע את האופן שבו הגורל יפול. העיקר הוא להיות מתון וסבלני.

"טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב" - עדיפה פת יבשה, שלא נבללה לעידון הטעם בשמן, והשלוה - השלום והשקט שוררים בין הסועדים, מאשר בית מלא בכל טוב, שעורכים בו סעודות מפוארות ודשנות, אבל יש בין הסועדים ריב ומדון. נאמר לעיל "טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו" (ט"ו/יז'), כלומר: עדיפים השקט והשלוה על פני שפע של מזון עם ריב ומדון

מסקנה:

עדיפים השקט והשלווה על פני שפע של מזון עם ריב ומדון. המתינות והסבלנות מהוות אמצעי זהירות העשוי להקנות הצלחה וברכה בעשייה. צדק ויושר כדרך חיים מהווים סגולה לאריכות ימים איכותית.

ד"ר אברהם גוטליב

המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"

"חוויית השבוע" מוגש ע"י "החוויה היהודית" הפועלת להעמקת ערכי היהדות