פרשת "וארא"
"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב...וגם הקימותי את בריתי איתם, לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה" (שמות ו'/ג'-ד').
הקב"ה הבטיח הבטחות לאבות על יציאה מגלות ברכוש גדול, על ריבוי זרעם ככוכבי השמים ועל ירושת הארץ. כעת, בימי משה, הגיע זמן קיום ההבטחות והשבועות - הגיע זמן של גילוי אצבע אלוקים. בפרשתנו מודגש שהקב"ה זוכר את הבטחותיו לשלושת האבות ומודיע שהוא עומד לקיים את בריתו עמם.
גם אנו מצווים לזכור - אנו מצווים ב"זכירת יציאת מצרים" החייבת בכל יום, היות שהאדם כל חייו נמצא במיצרים וגבולות רוחניים המונעים ומעכבים את שמירת התורה והמצוות. הוא מתמודד עם גירויים ומאוויים "ארציים" בכל שעה משעות היממה. כדי להבין את עומקם של הדברים עלינו להתחבר לעברו של העם בשיעבוד מצרים והשלכתו על הגלות בימינו.
שיעבוד עם ישראל במצרים היה כל כך קשה, עד שמשה רבנו שאל את ה' (בפרשה הקודמת) "למה הרעותה לעם הזה?" (שמות ה'/כב'). הדכדוך ירד עד לפשוט שבבני ישראל, שלמרות דברי העידוד של משה שה' יצילם כי הבטיח זאת לשלושת האבות, לא שמעו לו "מקוצר רוח ועבודה קשה". כך, שגם משה רבנו, שהיה שליחו של ה', לא הצליח להעביר את המסר האלוקי לבני ישראל.
משה בכוחו הנבואי היה שונה משאר נביאי ישראל בכך, שגם אם זכה להיות הנביא הקרוב ביותר אל הקב"ה ואף נקרא "נביא הנביאים", לא אמר את הדברים לעם רק בכוח נבואתו אלא הסתמך על ההבטחה לאבות. בנוסף להבטחה לאבות האומה, מבטיח ה' את הגאולה וירושת הארץ גם לבני ישראל ע"י משה. אך כל זה לא משפיע כלל על בנ"י שאינם קולטים את רוממות וגודל השעה. דרגתם היתה קטנה באמונה משום שהיו שקועים בטומאה והושפעו מן הקשיים.
עם התחלת המכות על המצרים, החלו בני ישראל להרגיש את סימני הגאולה אודותיה דיבר משה. עד אז הם היו שקועים במיצרים וגבולות פיזיים ורוחניים שהקשו עליהם את "היציאה אל המרחב". אך משחשו בזרוע הנטויה של ה' המכה בחוזק בפרעה ובעמו, ששיעבדו אותם וגרמו לקטנות האמונה שלהם, חזרה אליהם תחושת הביטחון בקב"ה.
המכות, שבאו על המצרים בלבד ואילו בנ"י לא חשו בהם, ניתבו את המסלול ליציאה מן המיצר אל המרחב ויצרו את הקרקע הנוחה לאמונה חזקה בה' ובמשה עבדו וחיממו את לִבם לעשות את רצון האל.
כך במלחמה היום יומית - עלינו לדחות את "המיצרים" ו"להכות" במלוא העוצמה בחשיכה ובַקרירות . נזכור כולנו שע"י להט וחום של עשייה טובה, עזרה ועמידה בגבורה בקשיים, נגיע ל"ויאמינו בה' ובמשה עבדו". או אז יקיים ה' את הבטחתו: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה..." (ו'/ח').
דוד דרומר
משלי שלמה
"נִבְחָר שֵׁם, מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב. עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'. עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר (וְנִסְתָּר), וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ. עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים. צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם. חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". (משלי כ"ב/א'-ו')
"נִבְחָר שֵׁם, מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב" - השם הטוב ונשיאת חן בעיני רעהו הם רצויים, חשובים ועדיפים מהעושר החומרי-גשמי הרב של כסף וזהב. העושר האמיתי הוא האושר הרוחני - שהאדם נהנה ושמח.
"עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'" - דרכו של עולם, שהעשיר והעני נפגשים בהזדמנויות שונות. שניהם שווים, למעט העובדה שהאחד בעל אמצעים והשני לא. שניהם בני אדם שנבראו כמו כלל הברואים בידי ה' כפי שאומר איוב: "... ולא ניכר שוע (עשיר) לפני דל, כי מעשי ידיו כולם" (איוב ל"ד/יט'). זאת ועוד, עשיר ורש שנפגשו, חייהם יכולים להשתנות: העשיר עלול לרדת מנכסיו ולהיפך, העני יכול להשיג רכוש וממון ולהיות עשיר.
"עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר, וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ" - האדם החכם והפיקח, שיש לו ניסיון בחכמה מעשית, שהיא עורמה מתוחכמת וחיובית, ראה את הרעה, הבין והבחין בה וידע להימנע מלעבור במקום הסכנה. אבל הפתיים שאינם חושבים מספיק והם בדרך כלל צעירים וחסרי ניסיון חיים ודעת, הבחינו ברעה אבל התעלמו ממנה. בכך הם נענשו על חוסר תבונתם.
"עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" - כלל חיים: בעקבות הענווה, שבזכותה מכיר האדם בערכו הפחות, זוכה האדם להגיע לדרגה הנעלה של יראת ה'. מהי יראת ה'? היא החכמה, כתוצר התבונה אשר נותנת ומעניקה לאדם המבין והמתבונן עושר, כבוד וחיים טובים כאדם מעשי.
"צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" - אסור להתעקש: דרכו של העקשן היא דרך המלאה קוצים ומוקשים, המכשילים אותו בדרכו. במקום להתעקש, צריך לחשוב כיצד ניתן ליישב את הבעיה הנדונה, אולי כדאי לוותר ולהתפשר. לעומת העקשן, המתחפר ודבק בעמדתו מבלי להבין את המציאות להשלכותיו, מי שהולך בדרך הישר בתבונה ובחכמה, שומר את נפשו ומתרחק מהמכשולים ובמקביל לא מתחבר עם עקשנים.
"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" - חינוך הולם ומתאים הוא ערובה לעתיד: יש לחנך את הילד מקטנות לפי אופיו ותכונותיו ובכך לסלול לו דרך התנהגות נאותה. זה הזמן לעיצוב אישיותו של הילד על ידי ההורים והמחנכים. מסגרת חיובית זו כדרך חיים, היא דבר ש"נכנס בדם" עמוק עמוק וגם לעת זקנה יוסיף האדם ללכת ולדבוק בה. מה שחשוב הוא, שהחינוך חייב להיות לפי דרכו - מותאם לו באופן אישי, לפי רצון הבא לידי ביטוי באופיו ובתכונותיו.
מסקנה:
העושר הרוחני הוא העושר האמיתי המטיב עם האדם לנפשו ולגופו. העושר החומרי חשוב אבל הוא לא העיקר. עלינו להיות אמיתיים וישרים כדי שלא ניפול חלילה מנכסינו. בנוסף, עלינו לכלכל מעשינו בתבונה וביעילות ובמיוחד לדבוק במידת הענווה, המביאה את יראת ה' כחכמה מעשית המוליכה להצלחה ולחיים טובים. האדם צריך וחייב לעמוד על שלו, אך כדאי ורצוי להתפשר ולהתרחק מהעקשנות.
חינוך נאות ומתאים מקטנות הוא ערובה לעתיד להמשך התנהגות נאותה, ראויה, חינוכית, ערכית ומוסרית גם לעת זיקנה, כדבר מושרש.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.