בס"ד.
פרשת "אחרי מות-קדושים"
מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה
היהודית"
"לֹא תְּקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל..." (ויקרא י"ט/יד').
שואלים חז"ל: האם רק "חרש" אסור לקלל? מדוע מדגישה התורה דווקא את החרש?
מסבירים חז"ל: התורה מדגישה את ה"חרש" כדי ללמדנו דין נוסף - ה"חרש" הוא אמנם מיוחד, שאינו שומע, אך הוא בחיים וחל איסור לקלל אותו, כך אסור לקלל כל אדם שהוא בחיים, משום חיותו.
מכאן, שמדברי חז"ל על האימרה "לא תקלל חרש" ניתן ללמוד שלא חל איסור לקלל אדם מת.
לגבי האימרה השניה בפסוק - "ולפני עוור לא תתן מכשול" - דורשים חז"ל, שהכוונה היא למי שהוא "סומא בדבר", כלומר: אינו מבין באותו עניין. חל איסור לתת עצה שעלולה להכשיל את מקבל העצה. לדוגמא: אל תאמר לו 'מכור את שדך וקנה חמור במקום השדה' ואחרי שהוא פועל כעצתך, אתה בא וקונה את השדה.
שני ההסברים הללו מעוררים תמיהות:
- מדוע המקלל "חרש" עובר על לאו, ואילו המקלל "מת" אין לו עבירה, הרי ה"חרש" אינו נפגע משום שאינו שומע את הקללה, לכאורה כמו שהמת לא שומע?
- מקלל אביו ואמו חייב סקילה, בין אם הם חיים או מתים. מדוע, לגבי אדם אחר איסור הקללה חל רק אם הוא בחיים?
- פירוש חז"ל לגבי העוור - סומא בדבר - ניתן לשאול: מה החידוש? הרי מובן מאליו שאסור להכשיל חבר בשום מקרה!
- מדוע מופיעים האיסורים לגבי "חרש" ו"עוור" באותו הפסוק? איזו שייכות יש ביניהם?
ניתן להסביר את מכלול התמיהות בעזרת השיטה הנקראת "דת העבודה". לפי שיטה זו, אנשים מוערכים לפי אמת מידה אחת בלבד: האם הם בעלי כושר פיזי לעבודה. לא מסתכלים עליהם כעל ברואים בצלם אלוקים אלא כבעלי יכולת פיזית לעבוד ולכן, לשיטתם, כל מי שאינו בעל כושר פיזי ערכו יורד פלאים. מכאן, שאדם בעל מום, לפי שיטה זו, אינו שווה בעיניהם בכלל, שהרי אין ביכולתו לעבוד כאדם רגיל.
אבל תורתנו הקדושה באה להסביר לנו שערכו של האדם אינו נמדד בכוחו הפיזי ומדגישה את ערך החיים של האדם. כל אדם חי הוא חשוב מעצם חיותו, ללא קשר לכושר העבודה שלו ויכולותיו הפיזיות. חשיבותו של האדם אינה תלויה בשלמות גופו ויכולתו הגופנית ומשום כך אין הבדל בין אדם לאדם לגבי האיסור "לא תקלל", גם האדם האומלל שאינו שלם בגופו מוגן בפני זלזול הבריות. לעומת זאת, אדם מת - ערכו יורד כי אין בגופו חיים, שהרי כבודו האישי בא לו בסיבת חיותו. שונה הדבר ביחס להורים - אין ערכם של אב ואם יורד עם מותם, מכיון שאדם מחוייב בכבוד הוריו מעצם היותם אביו ואמו ועובדה זו נשארת גם לאחר פטירתם. לכן, המקלל את אביו ואמו, אפילו לאחר מותם, חייב בסקילה כי הם אביו ואמו גם לאחר מותם.לגבי "לפני עוור לא תתן מכשול" - ניתן לומר כפשוטו, שאפילו שאינו שלם בגופו, שאינו רואה, אסור לגזול ממנו את זכויותיו האנושיות ולא יעלה על דעתנו חס וחלילה לזלזל בזכויותיו מפאת היותו פחות תועלתי לחברה, שהרי עצם חיותו מקנה לו זכויות מלאות ככל האדם.
כעת מובן החיבור
בין שני המקרים, של "חרש" ו"עוור"
- שניהם לוקים בגופם ומוגבלים ואנו מצווים
לשמור עליהם כעל בני אדם חיים, עם כל הפרטים
והדקדוקים של זכויות וכבוד האדם, ואסור
לנו לקפח את אף אחד בחברה כשהוא מוגבל, זוהי
תורתנו הקדושה.
משלי שלמה:
מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"
"הֲלֹא חָכְמָה
תִּקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָה.
בְּרֹאשׁ מְרֹמִים עֲלֵי דָּרֶך,ְ בֵּית
נְתִיבוֹת נִצָּבָה. לְיַד שְׁעָרִים לְפִי
קָרֶת, מְבוֹא פְּתָחִים תָּרֹנָּה. אֲלֵיכֶם
אִישִׁים אֶקְרָא, וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי
אָדָם. הָבִינוּ פְּתָאיִם עָרְמָה, וּכְסִילִים
הָבִינוּ לֵב. שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים
אֲדַבֵּר, וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים.
כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי, וְתוֹעֲבַת
שְׂפָתַי רֶשַׁע. בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי-פִי,
אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקָּשׁ. כֻּלָּם
נְכֹחִים לַמֵּבִין, וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי
דָעַת. קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, וְדַעַת
מֵחָרוּץ נִבְחָר. כִּי טוֹבָה חָכְמָה
מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ
בָהּ" (משלי ח'/א'-יא')
"הלא חכמה תקרא, ותבונה תתן קולה" - החכמה מציגה עצמה למבינים. היא כביכול תקרא לכולם לבוא וללמוד ותתן קולה. בתקבולת: חכמה= תבונה, תקרא= תתן קולה.
"בראש מרומים עלי דרך, בית נתיבות ניצבה" - הכרזת החכמה לפרסומה תתבצע במקום גבוה ומורם ביותר על פרשת דרכים שם מצויים עוברים ושבים - קהל.
"ליד שערים לפי קרת, מבוא פתחים תרונה" - בצד השערים, בפתח הקריה, במבוא פתחי החומה, אשר שימש גן למועצת זקני העיר, לאסיפות עם ולמוכיחים. שם תפצח כביכול החכמה ברינה - בשיר וזמר, כמנהג המכריזים בארצות המזרח. המטרה - זיכוי הרבים, לדבוק בחכמה כדרך חיים חיובית וטובה.
"אליכם אישים אקרא, וקולי אל בני אדם" - החכמה, חכמת החיים, פונה לכלל הציבור: "אליכם" - אליכם באופן אישי, לכל אחד ואחד, כאשר אתם - כל בני האדם, כולכם "אישים" - חשובים ומכובדים. התקבולת: "אישים"= "בני אדם", "אקרא"= "וקולי אל...", מדגישה את המסר של אחדות עם ישראל, שכולם שווים בעיני בעל החכמה, בהערכה אישית חיובית לכלל הציבור.
"הבינו פתאים עורמה, וכסילים הבינו לב" - המסר הוא: אתם הצעירים חסרי ניסיון החיים, עליכם להבין עורמה במשמעות של פיקחות - ללמוד להיות פיקחים בחשיבה. הכסילים - חסרי החשיבה הנבונה, תלמדו את לבכם להבין מתוך הלב - הרגש, ליישום העצות של בעל החכמה.
"שמעו כי נגידים אדבר, ומפתח שפתי מישרים" - הקשיבו לעצות הטובות של החכמה המוסרת דברים נכוחים וישרים, כאשר בדיבור היוצא מפלח השפתיים הוא דיבור יושר.
"כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע" - הפה שלי, אומרת החכמה, מוציא רק דברי אמת ויושר, כאשר דברים שאינם אמת - דברי רוע שהם דברי שקר, הם תועבה ולא יוצאים משפתי.
"בצדק כל אמרי פי, אין בהם נפתל ועיקש" - יסוד החכמה: כל אמירותיי הן צדק ואין בהן דבר שהוא "נפתל"-מסולף "ועיקש"-שאינו מדויק.
"כולם נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת" - צדקת החכמה מדברת בעד עצמה: דברי החכמה ישרים ומובנים היטב למתבונן בדבר, ולחכמים המבקשים אותה בתבונתם.
"קחו מוסר ואל כסף, ודעת מחרוץ נבחר" - תיישמו את מוסר החכמה כתוכחה מעשית לתיקון המידות. הפעילו את שיקול הדעת הראוי, העדיף מ"חרוץ נבחר" - מזהב משובח.
"כי טובה
חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה"
- לחכמה ערך רב יותר לאדם מפנינים יקרות
- אבני חן. כי רק כאשר החכמה פועלת בתבונה
ויעילות, יודעים כיצד להנות מהגשמיות החומרית.
החכמה לא משתווה לשום חפץ חומרי עלי אדמות,
והיא דרך חיים להתנהגות ראויה מתוך שיקול
דעת אמיתי ומציאותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.