בפרשת "נשא" אותה קוראים בבתי הכנסת בדרך כלל בסמיכות ל"חג מתן תורה", מוזכרים שני נושאים ייחודיים, הסמוכים זה לזה: "סוטה" ו"נזיר". על סמיכות שתי הפרשיות הללו אומר רש"י: "...לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". מכאן, ניתן ללמוד ששני עניינים אלה כאחד הם שליליים ואינם מומלצים.
רבים מפרשני המקרא תמהים מה לשתי פרשיות לא חיוביות אלה, להידחק ולהיכתב בתורה דווקא בזמן שבני ישראל נמצאים לאחר קבלת התורה, בתקופה של שגשוג רוחני השורה עליהם. הם נמצאים במדבר איש על מחנהו ואיש על דגלו, המשכן בנוי לתלפיות והכהנים בעבודתם. האם לא ניתן היה לדחות מעט את כתיבת הפרשות של "סוטה" ו"נזיר" ולחברם לחלקו השני של ספר "במדבר" - שם אנו פוגשים בעניינים פחות חיוביים כמו: "קורח ועדתו", "המתאוננים", "בלעם ובלק", "מקושש העצים" ביום השבת? מדוע בחרה התורה להביא נושאים אלה דווקא בפרשת "נשא" - בה מוזכרת "ברכת כהנים"?
תשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מהלל הזקן: כאשר בא אליו הגוי וביקש שילמדו את כל התורה כולה, כאשר הוא עומד על רגל אחת, העביר לו הלל הזקן מסר חינוכי ואמר: "דעלך סני לחברך לא תעביד..." - מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו התמצית של כל התורה כולה. הדבר החשוב ביותר לקיום חיים תקינים הוא אהבת החבר ו"דרך ארץ" - קיום הציווי "ואהבת לרעך כמוך". על זה אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה", זה הדבר החשוב ביותר בקיום התורה.
התורה נותנת לנו קודים אתיים ומוסריים של "דרך ארץ" ומתווה בפני האדם מסלול הליכה ללא סטיות וחריגות. אך כאשר קיימות חריגות וסטיה מן הדרך, כמו בשני הנושאים המוזכרים בפרשתנו: "סוטה" או "נזיר", אומרת לנו התורה: אתם רוצים לקבל אותי וללכת בדרך שאני מכוונת אתכם אליה? אם כן, עליכם לבחור בדרך שאיננה קיצונית - לא לנהוג כמו המפורט בפרשת ה"סוטה" ולא לנהוג כמו ה"נזיר", בהתנזרות והיבדלות, שגם היא דרך קיצונית. יש לבחור "בדרך האמצעית", "דרך ארץ" שתוביל לקיום התורה כולה - "דרך ארץ עם תורה".
שנזכה כולנו לקיים את התורה מתוך אהבה, אחוה ורעות ושתתקיים בנו "ברכת כהנים" - "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
דוד דרומר
משלי שלמה:
"וְעַתָּה בָנִים, שִׁמְעוּ-לִי, וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ. שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ, וְאַל תִּפְרָעוּ. אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי, לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. כִּי מֹצְאִי, מָצָאי (מָצָא) חַיִּים, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'. וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ, כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת". (משלי ח'/לב-לו')
המוסר והחכמה כדרך חיים:
"ועתה בנים שמעו לי, ואשרי דרכי ישמרו" - לאחר שהחכמה הודיעה את מעלותיה היא חוזרת על קריאתה: ועכשיו בנים יקרים שמעו בקולי ואלה שיעשו כן יהיו מאושרים בחייהם בשמירת החכמה כתבונה מעשית.
"שמעו מוסר וחכמו, ואל תפרעו" - הקשיבו היטב למוסר ותחכימו בעשייתכם ואל תסורו מן המוסר. "אשרי אדם שומע לי, לשקוד על דלתותיי יום יום, לשמור מזוזות פתחי" - אומרת החכמה: כל השומע בקולי לעצתי הטובה, בהתמדה יומיומית, בפתח בית המדרש למצוא שם בלימודי התורה שבכתב דרך התורה שבעל פה - הספרות התלמודית, יהיה מאושר. האושר יבוא לידי ביטוי בחיים טובים המנוהלים בחכמה יחד עם מידות טובות, דרך ארץ ויראת שמים.
"כי מוצאי מצאי חיים, ויפק רצון מה'" - המסגרת הנתונה באמצעות הכנה נבונה היא היסוד להצלחה: מי שמשיג אותי, אומרת החכמה, הוא מפיק חיים כי כך היא החכמה - רצון ה'.
"וחוטאי חומס נפשו, כל משנאי אהבו מוות" - לעומת זאת, מי שחוטא לחכמה ולא הולך בדרכה הוא חוטא לה' ולעצמו - מפסיד המון בחיים בכך שלא לקח מוסר ולא עשה חשבון נפש והוא חומס נפשו - גוזל את עצמו. כל אלה הם שונאי החכמה ואוהבי מוות, כי החכמה היא היא החיים עלי אדמות.
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ילדים יקרים!
אתם מוזמנים לשתף אותנו בחווייתכם מקריאת עלונים אלו.